ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
ואוו, מרגישים פה מאבק איתן, אני מקווה שזה לא משהו ביחסים האשיים שלך אם משהי, ממרס בדמי כדי שלא אקרוס, כמו להשאיר את מערכת היחסים טריה עד לרגע שבו תפתח הדלת ותוכלו לחזור אחד אל השני, נפלא ממש.
(אגב עכשיו אני גם לא מצליח לשלוח לך אישית, נו כפרה נקווה שנתראה).
[ליצירה]
לגבי התמונה אין לי מה להגיד.
לגבי הטקסט - הכותבת מעמידה כאן דיכוטומיה חדה - או שהמאבק הוא אישי, כלומר אגואיסטי, או שהוא לטובת עם ישראל.
ועל כך תגובתי:
השניים מצטרפים לדעתי. אחת הטענות של מתנגדי העקירה היא שהעקירה תגרום להרבה שפיכות דמים [גם שמאלנים] חס וחלילה. טענה אחרת מדברת על האופן הכל-כך מושחת שבו נחקק החוק הזה. דאגה לשלום הדמוקרטיה ולשלום חיי האזרחים היא בהחלט "דאגה לעם ישראל כולו".
עם זאת, לא הרי מאבקם של יהודים טובים שגרים מחוץ לגוש קטיף (כמוני למשל) למאבקם של תושבים. אין ספק שמי שעוקרים ממנו את ביתו ונחלתו (ע"ע נבות) יקים קול זעקה גם על מצוקתו האישית. ומה מגונה בזה? זכויות פרט כמו ":כבוד האדם וחירותו", "חופש הקניין", "חופש העיסוק", "חופש התנועה" - האם אלה דברים קלים בעיני מישהו?!
עוד משהו - כתבה הכותבת: "האדמות,השטח,חוף הים- זהו הדבר המרכזי והחשוב לנאבקים" - אפילו אם לדעתה כל מה שמטריד את הנאבקים זה הם עצמם, כלום לא יכלה לפחות להיות הוגנת ולכתוב 'מפעל חיים שיורד לטמיון' ולא להתנסח כפי שהתנסחה, משל היו סתם סוחרי נדל"ן שמנים??
ואני לא יכול שלא להוסיף אסוציאציה: האנליזה הדיכוטומית שעושה הכותבת למאבקם של מתנגדי העקירה מזכירה לי את הטיעונים הנדושים והמרגיזים שנאמרים כלפי נשים שפועלות לשוויונן ('פמיניסטיות' למי שהביטוי לא מקפיץ אותו). מה אומרים להן? שכל מה שמטריד אותן זה הן עצמן. אז אומרים. אין אשה שדואגת לזכויותיה ולא מאמינה שזה עושה גם חברה יותר טובה. ואם יש נגיעות אישיות - מכירים מישהו שאין לו?
[ליצירה]
כיף!
הבטחתי לעצמי וללוחציי שאקרא,
אז קראתי, וחייכתי כל-כך רחב:
וווווווווווווווואאאאאאאוווווו!
Bigger than life!
מי שלא קרא, שיקרא עכשיו.
יעשה לכם את השבת.
[ליצירה]
מסובך, מבלבל, מאתגר.
קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון).
ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים.
ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם.
[ליצירה]
כמה מלים לטל רעות (אם טרם נטשה את השרשור)
אגיב לדברייך אחת לאחת, לפי סדר הסעיפים.
א. כתבת: "פעם האשה הייתה קרובה בצורה טבעית לכל זה". ייתכן שכן, ייתכן שלא, זאת אי אפשר לנו לדעת. אבל עובדה ידועה היא, שבקרב אוכלוסיית הנשים שלטה אנאלפבתיות גמורה, נשים נחשבו כאוכלוסיה "מאותגרת שכלית", כך שהוגים כמו רס"ג ורמב"ם דיברו עליהן בחמלה כמי שאינן יכולות להגיע אל האמיתות האלוהיות בשכלן, רס"ג בספרו מניח שניתן היה להגיע לאמיתות כמו מציאות ה' ואחרות בכוחות עצמנו, ואחת הסיבות לשליחת הנביאים, היא כדי "לא להניח בלי דת" את אלו שלא יגיעו לתובנות האלה בעצמן, למשל נשים וילדים.
חסר מימרות בש"ס ובחכמי המחשבה על רפיסותן השכלית של נשים?! על חומריותן וצרות עיניהן?!
אין מה לעשות. נשים נחשבו - בדרך כלל - לטיפשות, ואולי באמת היו ככה, כי כשבשום חברה לא ניתנה להן זכות בחירה ולא החשיבו אותן כבעלות דעה, כשלא לימדו אותן תורה כי זה כמו ללמד תִפְלוּת - שהרי היא עשויה להוציא את הדברים לדברים בטלים - - - אם זה מה שהחברה מצפה מבנותיה אלפי שנים, נבואות הרי מגשימות את עצמם.
מה שאני אומר בעצם, הוא שדי לקרוא את ההתייחסות לנשים במרוצת השנים כדי להבין, שהטענה ש"פעם היו קרובות יותר בצורה טבעית..." שייכת למין אפולוגטיקה מודרנית של חוגים דתיים מסוימים, וחוטאת לאמת ההיסטורית.
ב. לגבי "הרבנית נעמי שפירא" אני חייב, פשוט חייב, הערה 'קטנונית'. אם היא דמות תורנית רצינית וחשובה בעינייך, מן הסתם איננה זקוקה לתואר הרבני של אישהּ כדי לפאר בו את עצמה; ואם איננה דמות שכזאת, מדוע להזכיר את התואר הזה שממילא אינו אומר עליה דבר?
אני מאוד מקווה שהתואר "רבנית" יעוף מן העולם. הוא - מבחינה קטגורית - אינו מכבד את מי שממיתות עצמן באהלה של תורה, מקסימות נותן להן צל"ש על בחירת בן זוג שיש עליו תואר שעובר אליהן עם הטבעת.
ולגופו של עניין, קצת מגזימים היום עם הקטע שנשים מתפללות בבית הכנסת רק עד שנולדים ילדים. חוץ מהנקה, שסיכמתי עם ארוסתי שאת זה אני לא עושה, למה שאני לא אטפל בילדים? לא צריך להפסיד תפילה במניין. במקומות מסוימים יש מניינים מוקדמים ומאוחרים, ואפשר להסתדר.
אני מסכים לחלוטין שיש תמורה בעבודת ה' לאחר הנישואין (בקרוב ממש, בעזרת ה'!), אבל היא אצל גברים ונשים כאחד. אין לי מלים לתאר את עומק הפספוס וההפסד שיש בכוחות רוחניים נשיים שהולכים לאיבוד לאחר החתונה, בכריעת ברך אווילית מול אברכים מהוללים, עמוסי ש"ס ופוסקים.
ג. את מתארת את מנייני הנשים כתופעה לא חיובית, משום שהיא בעינייך "ניסיון להשתוות לגבר". יש לי ניסוח אחר: יש כאן התחקות אחר מודל ישן נושן של עבודת ה'. גם מי שהולכת לעזרת נשים מסתכנת בהגדרת פעולתה כ"נסיון להשתוות לגבר", שהרי כידוע בבתי כנסת עתיקים לא הייתה עזרת נשים, אבל אתערותא דלתתא דרשה את זה. האם תגני את זה?? כשאני רואה שמישהו מצליח, ולא משנה באיזה תחום בחיים, זה גורם לי לרצות ללכת בדרכיו.
אין אפס, כמתפלל ותיק במניין, אני אוהב את זה. גם כשאני עייף ובלי כוחות, יש לי מניין שסוחב אותי, וגם דואג להעלות את התפילות שלי שם למעלה. תראי מה ריה"ל כותב על תפילה במניין. הוא אמר שגם כשיש כמה יהודים שלא מהווים מניין, בכל זאת עדיף שיתפללו יחד, בשל הסיוע ההדדי בפנייה אל האל.
במלים אחרות, לא הריטואל הוא המגרה, אלא העומק הדתי והרוחני שמאחוריו, ואשרי מי שיודע ויודעת לזהות גירוי רוחני ולדבוק בו.
עד כאן דבריי. מקווה שלא הלאיתי, ושלא פגעתי באיש.
[ליצירה]
צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים).
השיר הזה מטלטל.
במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך".
אוהד מאוד.
תגובות