האצבעות שלי רועדות כשאני כותב לך, לב יקר. כמעט שאני שולח אותן בך, לעקור אותך ממקומך, להשליך אותך אל אחד הבורות, שתצעק, שתצעק, ש ת צ ע ק ! ! ! שתחשוב לאן הולכת אותי, איך סובבת לי ת'ראש כל-כך הרבה פעמים ולא רואים את הסוף... לא רואים את הסוף כי אתה תישאר – האצבעות הרועדות כותבות עכשיו. אתה תישאר, ותצחק חזק על השגרה, שהיא שליחתך המובהקת כדי לדחוק אותי אליך חזרה, ששוב תשלוט בי ותחבוק אותי בזרועותיך החמות, אזיקים מצופים סוכר. הערפִלים מתפזרים. אני משפיל מבט ורואה אותו מפמפם לו – פים פם, פים פם. ככה, מבין סוגרי עור ושומן, עושה את מלאכתו, ומבליג לי. כל כך עייף, אני לוחש לעצמי: שלא יפסיק, שלא יפסיק... כעבור חמש דקות מכתיבת הפסקה הקודמת אני מבליע צעקה וחוזר וקורא בדממה את הפסקה הראשונה.