זו הייתה הפעם הראשונה שלי בווינה. בת הרופא, אנה, נתנה לי את הכתובת המדויקת של הבניין ומספר הדירה, וכל שנותר לי היה לרדת מהאוטובוס בתחנה הנכונה, ולעלות לקומה השנייה בבניין השלישי מהתחנה. "מקסימום, תשאל אנשים", היא אמרה. בטח שאני אשאל אנשים, אמרתי לעצמי. רק ישמעו שאני הולך אל המשוגע הזה, יכוונו אותי לכיוון ההפוך ויחייכו לעצמם – גם כן, איזה נוירוטי שמחפש את עצמו. זה היה בדיוק שם. ספרתי שלושה בניינים, עליתי לקומה השנייה ועמדתי מול הדירה. שלט קטן הורה, שהמרפאה שוכנת עתה בדירה שמשמאל. עדיף ככה, חשבתי, רק אני והוא, לא צריך שאנשים יידעו שנכנסתי אליו. בעצם, אנה אמרה שאולי גם היא תצטרף, אם לא אכפת לי. הקשתי בדלת. אנה פתחה לי. "יאיר?" שאלה. "כן, הקדמתי קצת, אני יודע, אני יכול לחכות." "אין צורך", היא אמרה. היא לקחה אותי בידי והובילה אותי לחדר הסמוך. צמוד לקיר הייתה מיטה גדולה, שפיתתה אותי מאוד. הייתי עייף מהנסיעה. למראשות המיטה עמד כיסא, בזווית של 90 מעלות אליה. בוודאי חריג למרפאות. רוב הרופאים עובדים בעמידה, וגם כשהם יושבים, הם יושבים מול המטופלים, לא לצדם. התיישבתי על המיטה. "שכב, תרגיש בנוח", פקדה עליי אנה. "תעצום את העיניים אם אתה רוצה". ציַיתי. שמעתי את צעדיו השקטים מתקרבים. ואז שמעתי חריקה קטנה של הכיסא. ושוב שקט. "שלום יאיר, אתה מחכה הרבה זמן?" "לא, דוקטור." "היה לך קשה למצוא את הדירה?" "לא, דוקטור." אני ממש לא רגיל לשוחח ככה עם אנשים. גם לא עם רופאים. רציתי לראות עם מי אני מדבר. התרוממתי קצת, והרגשתי את ידו על כתפי. ממש בעדינות, ממש בהחלטיות. "תשכב, יאיר, באמת שאין מה לראות, הכול במוח שלך, זאת סביבת העבודה שלנו בשעה הקרובה, השאר ממש לא חשוב. אז תגיד לי, אתה אוהב את ההורים שלך?" "אוהב מאוד, דוקטור." "את שניהם באותה מידה? יאיר, תנסה לחשוב, האם יש לך יותר עימותים עם אבא שלך, נניח?" "אין דבר שלא אעשה בשביל אבא שלי או אמא שלי. דוקטור, אני פה בגלל שיתוק ברגל ימין, שמופיע ונעלם, מופיע ונעלם, אין לי שליטה בזה..." "אתה רוצה שניגש לעניין, אני מבין. גם קולגות שלי למקצוע מבקרים אותי על הקטע הזה. אני רק רוצה להכיר אותך קצת לפני הטיפול. למעשה, זה הטיפול עצמו." ולפני שהספקתי להביע את תמיהתי, השיתוק הזה הופיע בשיא כוחו, מאגן הירכיים עד האצבעות. "דוקטור, זה מופיע עכשיו, השיתוק." "על מה אתה רב בדרך כלל עם אבא שלך?" "הוא אומר לי מה לעשות, הוא שואל שאלות מעצבנות ולא זמין לעזרתי כשאני צריך אותו, לפעמים אני מגיע מנסיעה רחוקה ואני בדיוק צריך אותו, והוא בשלו, בסרטים שלו." אני מקווה שהוא יקלוט את הרמז, ויטפל ברגל הסוררת. אבל הוא ממשיך: "ואז, כשהוא אטום ומתעלם ממה שאתה אומר לו, ואתה מרגיש שהוא בכלל 'לא שם עליך', אם לדבר בשפת הרחוב, מה אתה רוצה לעשות אז?" "אני רוצה לנסוע הבייתה, אל הרופאים הקונבנציונאליים, בציפייה שאולי יום אחד יפתחו תרופה שתעזור לי." "אתה רוצה לבעוט בו בכל הכוח." "בך אני רוצה לבעוט דוקטור, איך אתה מעז? אני מגיע עד לפה ואתה יורד לי לחיים. אין סיכוי שאני אכה את אבא שלי." "כי הרגל שלך משותקת." הרגל השתחררה מהשיתוק. הרגשתי את זרימת הדם, ונהניתי להניע את אצבעות רגליי בקלילות. נעמדתי על רגליי והתחלתי לשוטט בחדר. הוא זע במקומו באי נוחות. זה בהחלט לא מקובל שמטופל נעמד באמצע טיפול, והוא ידע שעוד רגע קט אראה את פניו, שזה ממש גרוע. המטופל לא אמור לפגוש את הרופא כאדם, אלא לשמוע את קולו מעל ראשו כמו היה זה קולו של אלוהים. שהרי כל מהות השיטה היא התמודדות האדם בתוך עצמו, ללא גורמים זרים. אך הוא לא כיסה את פניו, ונתן לי להתבונן בו. עיניים חודרות, יפהפיות. זקן מטופח. הוא לבש בגדים נאים, שהחמיאו לגזרתו הדקה. ניגשתי אליו, ולחצתי את ידו. "תודה, דוקטור, היה נחמד לשוחח אתך." הוא לא אמר מלה, הוא היה עדיין בהלם. לפני שיצאתי, הזמנתי את אנה לארוחת צהריים.