[ליצירה]
חוץ מהשורה האחרונה, שכבר דובר בה, אני בעוניי לא מבין את חיתוך השורות בראש השיר. לא שאני לא כותב לפעמים בשורות קטועות שכאלה אבל בעיניי הקטיעה אמורה לשרת איזשהו ערך שירי כלשהו ואני לא מצליח לעמוד על טיבו פה.
וחוץ מזה רציתי לכתוב שזאת גם ארץ ישראל שלי ואני מתגעגע לתקופה שזו הייתה גם ארץ ישראל של כולם.
[ליצירה]
תמונה יפה ומשמחת.
אם להיכנס לאופוריה? לא נראה לי. יש הרבה תמונות קוטביות לזו, גם בהיבט הכלכלי (מכולת מתכת שרתחה כחיום היום וכל הציוד שבה נמס - אולי צריך ללכת לצלם בפנים...)
אז אני מודה לך על התמונה, ומוותר על הכיתוב העוקצני - "מוקדש בחום" עאלק.
[ליצירה]
הדת שלך עברה התפתחות מרשימה באשר לזכויות של נשים. יש הרבה מה לכתוב על זה.
את האצבע המרשיעה כדאי להפנות אל הסוציולוגיה של הממסד הדייני, שלא רגיש מספיק (מלים עדינות לפני יום כיפור).
[וחוץ מזה, לפעמים יש מאבקים עקרוניים חשובים ביותר, שמרוב כוונות טובות מתעקשים להיות צודקים ולא חכמים, כלומר: אפשר היה לשחרר את האשה מזמן מכבלי הרשע בתחבולות מסוימות, אבל רוצים ללכת "בדרך המלך" כדי לשנות את האווירה בבתי הדין מן היסוד. אבל בשורה התחתונה: באמת שאי אפשר לשים את עצמי במקום אף טוענת רבנית שתהיה.]
[ליצירה]
וואלק אתה...
ויש לי גם הצעה לסוף:
ג. אמרה הריבה: "יפה אתה וחתיך, ובוודאי שגורים על לשונך כל מימרות חז"ל מימי אביי ועד הרב עובדיה, הליכותיך נעימים ולשונך צחה. ואולם מתלבטת אנוכי, שאילו ביקשת ידי בשבוע שעבר הייתי נענית בנפש חפצה ובאהבה גלויה; אך פניתי ב"דוסידייט" ליעקב מגבעתיים שפרופילו כצפיחית בדבש, ומראהו כישי לפידות בכובע מצחיה, והעלם טרם ענה, ותוהה אנוכי אם מקובל שאחסה בצילך ואפטרנו ב'סוֹרי, יוּ וור לֵייט'?"
טרם כילתה הריבה את דבריה, נזכר שרוליק כי אף הוא השאיר אצל אחת הנערות הודעה ב"דוסידייט" לפני כמחצית השנה, ולא עלה בידו לזכור מה היה לה. נמנו וגמרו, שילכו איש לביתו ואשה לספרייתה, ולא יזוזו ממחשביהם עד שיבוא אליהו.
[ליצירה]
אוווף!
כיוצר יש לך כאלה כוחות - אתה בורא סיפור...
אחרי שהבאת את הגיבורים למצב של מודעות עצמית גבוהה, והגיבור לפחות חשב על בכי - - -
לא יכולת לחבר אותם? לפחות לעוד פגישה? חצי פגישה? שליש? רבע?
אווף! באמא שלי, רציתי הפי אנד...
[ליצירה]
תודה למי שהקפיץ!
קראתי את זה כבר בזמנו. ובעקבות התגובות האחרונות אני קורא את זה שוב. כל-כך מקסים ונוגע! ובאמת שעד עכשיו בכלל לא שמתי לב לחרוזים, המלים היו כל-כך טבעיות במקומן. והנה אצבעי שלא הסכינה לכך, שולחת את יצירתך אל ה"אהודות".
[ליצירה]
תגובות