כבר הרבה זמן שהוא הרגיש זרות עמוקה לכל הטקסים האלה. כבכל בוקר, גם הבוקר הוא קם וכרך על זרועו ועל קודקודו רצועות עור מחוברות לקוביות עור, שבהן היו פרשיות שהמשותף להן הוא ההוראה הכתובה בכולן – לקשור אותן על הראש ועל הלב.

ארבע פרשיות. ובהן נצטווה בציווי הנשגב מכל ציווי: לאהוב את האל, בכל מחיר. לאהבה הזאת השלכות ברורות – מצוות. והסיבה: לפני אלף שנה ומשהו הוציא האל הזה – לפי האמונה – את עם ישראל ממצרים.

לא המחויבות הקבועה והמונוטונית היא ששיגעה אותו. הוא פשוט לא הצליח לתפוס איך האל הגדול, בורא כל הכוחות כולם, מי שמייחסים אליו את כל התכונות הנאצלות מתחבר למחוות קטנות של בני אדם. בכלל – מה בינו לבין בני אדם? אבל הוא היה בעל מזג נוח, ובאופן כללי הלך עם מה שמקובל, ולכן שמר את מחשבותיו לעצמו וזרם עם העדר.

עלייתו של השליט החדש הלחיצה אותו בהתחלה. הרושם היה, כך זעקו כותרות העיתונים, שהנ"ל קנאי במיוחד לתרבות שלו, ומעוניין להשליט אותה על כל העמים בסביבה. מיודענו אמנם לא היה סמל של אדיקות מופלאה, ובכל זאת לא התאים לו ככה להיפטר מהרגלים ישנים. די מהר התברר שהמלך דווקא ליברל גדול; מבחינתו, יכולים כל העמים להמשיך לקיים כדרכם את כל הליכותיהם, ובלבד שיעלו איזה מס דתי קטנטן – לצרף את זאוס וחבורתו (ועוד כמה דברים) לשגרת הפולחן. נאסרו גם כמה איסורים דתיים בולטים, בעיקר כאלה שמבדילים בין יהודים ואחרים.

דווקא התאים לו. הוא מעולם לא היה סגור על זה שהדרך אל האל מונחת בכיסו (הוא נטה לחשוב שלא), ונראה לו די מרענן לגוון את החוויה הדתית בעוד כמה טקסים.

ובכלל – בתי התיאטרון שהחלו קמים, חדרי הכושר והסאונות שנבנו סביבות העיר הדליקו אותו. ההצגות לא היו מבוססות על סיפורי התורה המוכרים לו, אלא על מעשיות אחרות, שריתקו אותו לא פחות. לחדרי הכושר ולאצטדיונים הוא לא העז להתקרב. ההתעמלות בעירום הייתה מסגירה את יהדותו, והוא דווקא רצה להשתלב.

באחד משיטוטי הבוקר שלו נתקל בהמון מתגודד ברחבת בית המקדש. הסתובבו שם יהודים נסערים ונרגשים לצד לובשי מדים גבוהים, בעלי ארשת פנים קפואה. לובשי המדים יצרו טבעת הדוקה סביב מרכבה גדולה. אחד מהם פתח את כבש העגלה וארבעה אחרים גלגלו עליו דמות גדולה ומרשימה. הם הניחו את הדמות על בימה שאורגנה שם מראש והמתינו.

הכריז הכרוז: הנה אלוהיכם, יהודים! השתחוו! רחש עבר בציבור, כולם הסתכלו זה על זה, התאבנו. הכרוז חזר על דבריו והסביר שעל היהודים לקבל את התפיסות והעקרונות של האימפריה. זו דרכו של עולם, הטעים.

החבורה המבולבלת שנקלע לתוכה לא הייתה לרוחו. בעיניו הם היו ערימת צבועים שנעולים על ריטואל אחד ונאטמים מול אחר. הרתיעה מן הקיבעון המחשבתי דחפה אותו כמו ציר לידה החוצה מן הקהל. הוא כרע על ברכיו והשתחווה.