[ליצירה]
אני אוהבת את השיר הזה.
אני לא יודעת מה היתה הכוונה שלך בשיר אבל בשבילי המשמעות של המילים בשיר שלך הם המהות שלי. האהבה שבי תשרוד לעד היא האהבה שזכיתי ואזכה להשאיר בעולם.
תודה רבה על השיר.
[ליצירה]
לא מבין
.מה יש לנו לחפש בהר-הבית
.המקום נרמס כבר מזמן ע"י הכופרים המוסלמים
הבית השני נכבש שוב ושוב ע"י דתות אחרות
גם גדולי הרבנים הבינו זאת ופסקו לא לעלות
יש לנו שריד לתולדות עמנו - הכותל
בנינו את ירושלים מחדש והיא שלנו
את חומת העיר העתיקה בנה הסולטן התורכי
בואו נקדש את ירושלים של ימינו לעיר בירתנו
את יהודה ושומרון כבשנו מירדן לא מפלסטין
האל נתן לנו מצוות וגם ראש לחשוב
אז ניתן לחזק את מה שקבלנו ולתת לזמן
להגיד את דברו
[ליצירה]
תגובה
שלום לך בא בימים שמי יצחק שלי ושמחתי לתגובתך לשיר שלי אין יותר מה לעשות אני לא בא בימים אני עדיין צעיר יחסית 59 שנים אבל המסר שלי בשיר הזה היה שלכול סיום יש התחלה חדשה וזה הכול לא יותר אני מקווה שאתה קורא את שיריי אגב השיר שלך מלא רעננות ויופי נפש כדאי לשדר צעירות בכתיבה ככה הבנתי
[ליצירה]
בא בימים (ושות')
מה שלומך? הרבה זמן לא השתמענו.
קצת פאסימיות לעת זקנה אני מרגיש פה...
אמנם אינני קרוב לגילך, אך תרשה לי בכל זאת, לא לחלוק, אלא להציג ראיה שונה.
האדם שם פעמיו אל האופק, אך לעת זקנה איננו רואה את האופק מתקרב, אלא הוא מבין אחרי כ"כ הרבה שנים שההאופק לא בר השגה, פשוט כי הוא מעצם הגדרתו תמיד ישאר אופק. בזמן זה הוא וכל הדומים לו מגיעים להחלטה. חלקם עומדים במקום ומביטים לאחור (בתקווה אולי לחזור מעט אחורה), וחלקם ממשיכים לצעוד, בעזרת החוזק שהעניקה להם דרכם והמים שבהם עברו.
נחמד לחזור לביקור אחרי זמן כה ממושך ולפגוש עדיין דמויות מוכרות.
לילה טוב!
[ליצירה]
כתבת פעם משהו מאוד דומה- פתיחה כמעט זהה, אם אינני טועה.
הרעיון, כבדרך כלל אצלך, טוב, חשוב ונכון, הפעם, פחות אהבתי את ההגשה, בין השאר בגלל תחושת החזרה על שירים קודמים וטובים יותר.
[ליצירה]
[ליצירה]
מי, תודה על הערתך.יתכן שכקורא אתה צודק ואצטרך לקבל את הצעתך. ככותב, חשבתי שפירוט יתר רק יקטין את האפקט של הפנץ'-ליין, שכן, הסיפור כולו מוביל אותך, לשורה השלישית מהסוף: אלוהים הוא אחד לכול הברואים בצלם אנוש, ו-"שניים" הוא "אבי כל המלחמות. במקום בן מתווכחים "של מי האלוהים האמיתי" . אין אלוהים. האם לאחר ההסבר הזה, נראה לך שצריך להרחיב?
[ליצירה]
דנה,
קין נענש לכן היה נע ונד. אבל לא כל מי שנע ונד הוא קין (אולי להיפך: מי שנענש על "מעשה קין" - "יושב" ולא נע ונד). בימינו "נע-ונד", היא נדידה מ-"הודו ועד כוש" - מפרו ועד ניו-זיילנד, אחר-כך אם "לא מוצאים מנוח לכף רגלנו אנו שבים אל התיבה" - חוזרים הביתה, יושבים עם כוס קפה וממשיכים לנוע ונוד בגלישה באינטרנט.
אם אינני טועה - את מתכוונת למי שאינו מוצא את מקומו - את עצמו - . אבל בשלב מסוים של החיים עדיף לנוע ולנוד ולא "להיתקע". לחפש מנוח לכף רגלך אחרי שראית ובחרת בעצמך היכן לשתות את הקפה. ליונה לא היה מקום אחר כי כל הארץ היתה מים, היום כל העולם פרוש לפנינו ועלינו רק לבחור (ועדיף שהמקום הגיאוגרפי יהיה דווקא כאן - אבל זה לשיקולו של כל אחד). ואסיים במילות השיר: "קום והתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל....".
[ליצירה]
התפלאתי לקרוא את תגובתך הבוטה והמתנשאת. אני למדתי משירך הרבה יותר מאשר מתגובותיך. בית מקדש שלישי (בהר הבית) איננו חזון, הוא חלום באספמיה. זו הזמנה לחורבן שלישי ואולי אחרון. אינני שייך לדור המייסדים של המדינה, ולא גכסתי לי שום היסטוריה כוזבת. אבל קיים כלל חשוב, שבלי "ההיסטריה הכוזבת שלהם" לא היית יכולה אפילו לחלום על חזון. אינני מתרפק על העבר, אבל אני רוכש לדור המייסדים את מינימום הכבוד, שהם ראויים לו. גם אני אמרתי את שלי ולא אעסוק בזה יותר.
[ליצירה]
מיכל,
נמאס לך, כי את עוסקת יותר מדי באנשים, במה שהם חושבים, בעיקר עלייך. אינני פסיכולוג אבל ארשה לעצמי להציע לך: אל תקשיבי כל-כך הרבה לאנשים ולְמָה שהם אומרים. את מפרשת אותם לפי מזגך הסוער שמרוב הקשבה לאנשים, את לא מאפשרת לו להתפרץ. אז אולי, תקשיבי לעצמך, אולי תתני לעצמך לדבר עם עצמך. ב-"נמאס" הזה יש סכנה שתכללי את קולך בין כל אלה שנמאס לך לשמוע אותם. אגב אַת יכולה לכלול אותי ב-"נמאסים". כי אם לא תקשיבי (גם לי) תוכלי לשמוע את קולך.
[ליצירה]
שדות חיטה
אנחנו מדברים על שני דברים שונים שכל אחד מאיתנו כינה בשם "שדות חיטה". את מדברת על על שדה חיטה כפשוטו: שדה עם חיטה שהפך להיות נדל"ן. אני מדבר על הצד המטאפורי של שדות חיטה, "שדות חיטה" כערך של חזון, של אידיאל, של נתינה. את הערך הזה אי-אפשר למכור לקבלנים. מאידך "קבלנים" רודפי בצע יכולים לרמוס ערכים, לא בעובדה שהם קבלנים אלא בעובדה שהם רודפי בצע. השורשים שיונקים מהם ערכים, אינם חייבים להיות קרקע. בשירך בולט דווקא הצד המטאםורי של אבדן ערכים, ואותם ניתן לשמר ולהחיות בעתיד, בכל מציאות בתנאי שהדברים נעשים במוטיבציה של חזון ולא רדיפת בצע.