ליאונרדו עמד ובהה בערפל שכיסה את הנהר , כשידו השמאלית המשותקת מתדלדלת לצד גופו השחוח.
"בוקר טוב ליאונרדו. מדוע השכמת קום. השמש זרחה זה עתה. מזג האויר גשום והערפל מסתיר את נהר. הבאתי לך ארוחת בוקר. שב, תנוח ותאכל ."
היה זה קולה של לואיזה סוכנת טירת אמבואז שעל גדות נהר הלואר, אשר אותה רכש ליאונרדו בתקווה להתרכז ביצירה ולהעלות על הכתב את כל הרעיונות שעלו במוחו. "כאן", חשב ליאונרדו, "אהיה רחוק מכל ההמולה שהיתה סביבי במילאנו ובפירנצה. לא אהיה חייב לסיים את יצירותיי לפי לוח הזמנים שהקצה לי איזה דוכס. כעת אוכל לשבת בשקט ולקרוא דרור לרעיונותיי ומחשבותיי."
אלא שהעניינים לא התגלגלו כפי שציפה. ליאונרדו היה אִטֵּר יד ימינו ולאחר שידו השמאלית שותקה, לא יכול עוד לכתוב ובעיקר לא לשרטט. גם פיזור הנפש גבר, ולא היה יכול להתרכז בנושא אחד ולפתחו לכלל רעיון. כאשר קם מדי בוקר היה ניגש למדפים עמוסי המגילות של ציוריו ושירטוטיו, מוציא מדי פעם מגילה או מחברת , מעיין בה וחושב: "אולי ניתן להרחיב את הרעיון הזה ולהביאו לכלל המצאה שניתן ליישם אותה". אלא שמחשבתו היתה שוקעת בשרטוט ולא חורגת מעבר לרעיון המקורי. פעמים לא הצליח להיזכר אפילו מה התכוון לתאר בשרטוט הזה ומתי בכלל נהגה הרעיון. הוא הבין שגאוניותו נשחקה, וכעת כבר למעלה מכוחו להגות רעיונות חדשים, והתנחם במיון והכנסת סדר ביצירותיו. הוא מידר אותם בשלוש קבוצות: אומנות, מדעים והמצאות. הוא זכר שמישהו ניסה פעם להחמיא לו ולומר לו שבהמצאותיו הוא "מקדים את זמנו". הוא חש עלבון צורב, כאילו נאמר לו "אתה חולם בהקיץ". בתוך תוכו הוא ידע שניתן ליישם את כל המצאותיו אם רק יימצא היזם שיעיז ויאמין בהמצאותיו.
אותו בוקר היה ליאונרדו מדוכדך מהרגיל. הוא חש כאילו נדחסו כל יצירותיו לערימה של ניירות וניצוץ קטן יעלה אותם באש ומסכת חייו תפוגג כהרף-עין. כניסתה של לואיזה לחדר עבודתו, העירה אותו משרעפיו והוא קיבל את הצעתה וישב לאכול. לאחר מכן, קם וחזר אל החלון הצופה לנהר. הערפל התפוגג, השמש זרחה וקרניה השתקפו בטיפות הגשם של עלי העצים. מראה משובב לב זה העלה בו מחשבה לנסות ולצייר אותו, אבל נזכר שיד שמאלו משותקת, והסתפק במבט בנוף המקסים. הרגשת ההחמצה של היכולת להמשיך בציור ובכתיבה, לא הרפתה ממנו. הוא ניגש לאחד המדפים במטרה לשלוף עוד מגילה, לעיין בה ולמדרה בין המגילות שכבר מודרו, אך דחה מעשה זה בביטול. הוא חזר והתיישב בכורסה, בהה בתקרה ושקע בתנומה, עד שלפתע נשמעה נקישה קלה בדלת.
ליאונרדו התנער מתרדמתו, וקם לקבל את פניו של האורח. היה זה מרסל הגנן של טירת אמבואז שהיה מגיע מדי פעם בתירוץ של "כיצד לגזום את השיטה של הגדר המערבית" או "אילו פרחים לשתול באדנית של הגזוזטרה הצפונית". הסיבה האמיתית שלשמה בא, היתה סקרנותו הרבה בהמצאותיו של בעל הבית, ושיחתם שהחלה בשאלות גינון עברה במהרה לדיון מדעי או אומנותי. כשזיהה ליאונרדו את התענינותו של הגנן הסקרן, הוא מינה אותו לטפל בכל הדגמים של המצאותיו. הוא הקצה חדר מיוחד לאוסף הדגמים ומרסל בנה מערכת מדפים לאורך קירותיו וסידר את הדגמים סידור למופת.
מייד כשנכנס מרסל לחדר, חש באוירת הנכאים שמילאה את החדר וגמר אומר להאריך את הביקור במטרה לעודד את רוח אדונו.
ליאונרדו סיפר למרסל על המגילות האחרונות בהם טיפל, בעיקר בנושא האנטומיה. "אני לא יודע אם סיפרתי לך על כך פעם, אבל כאשר עסקתי בחקר גוף האדם והעזנו לנתח גופה של אדם מת, גיליתי לתדהמתי שהלב איננו אלא משאבת דם. בין אם האדם עומד, יושב, שוכב, או אפילו עומד על ראשו, המשאבה הזאת שואבת את הדם מהלב אל כל הגוף וחזרה."
"אתה יודע מה אדוני? אני מעיין בכל התגליות שגילית ובכל ההמצאות שהמצאת, וחושב, שלא היה עוד חכם ממך בעולם. איך יכול אדם להכיל במוחו כל כך הרבה, ולהמציא דברים מדהימים כל כך?"
"הו מרסל יקירי. כמה אתה צעיר ותמים. הלואי והיה נותן לי האל מעט מחוכמתם של אנשי החזון והמדע שקדמו לי. כל ההמצאות שלי שאבו רעיונות מקודמיי, המדענים הבבלים, המצרים ובעיקר היונים. בתחילת דרכי סלדתי מהם וחשבתי שאני גאון וחכם מכולם. כיום אני מבין את גדולתם. אילו יכולתי להשתוות למי מהם, הייתי ממציא דברים רבים וטובים מאלה שהמצאתי, והייתי עד ליישומם ושימושם, ולא הייתי זוכה לכינוי המפוקפק: ´הקדים את זמנו´."
דבריו של לאונרדו הפתיעו אותו, והוא פנה אליו בשאלה: "אנא ממך אדוני. אם הייתי מבקש ממך בהבזק של הרף-עין, לציין את שמו של אחד מהאנשים שדיברת בם, את מי היית בוחר כאחד שהיית רוצה להשתוות אליו?"
ליאונרדו קם ניגש לאחד המדפים, הביא מגילה ופרס לפני מרסל ואמר:
"זה האיש שהייתי רוצה לדמות לו. שמו היה ארכימדס. הוא חי לפני כ-1700 שנה.
כל המצאותיו יושמו בחייו. איש לא אמר שהוא הקדים את זמנו. והמדהים ביותר הוא, שאנו משתמשים ברעיונותיו ובהמצאותיו עוד בימינו אלה. את רעיון המשאבה לקחתי ממנו". רוב המצאותיי שוכן כבוד בחדר אותו עיצבת אתה."
"אתה יודע מה אני למד מדבריך ? שהתפתחות הידע של בני אנוש הוא שרשרת של אומנים וממציאים, שכל אחד תורם את תרומתו בזמנו. אלה שבאים אחריהם לומדים מקודמיהם ותורמים את שלהם לדורות הבאים בשרשרת. אתה אדוני חוליה חשובה בשרשרת הזאת. כל מה שהמצאת ייושם בבוא היום, וזו תרומתך לשרשרת."
ליאונרדו פשט את ידו הימנית לפנים, חייך למרסל ואמר: "תודה לך על דבריך, כעת אני יודע שחיי לא היו לשווא." הוא מתח את גוו לאחור עצם את עיניו והשיב את נשמתו לבורא.