"אתה זוכר?"
נשמע קולו הסדוק
של האיש שישב מולי
בקרון הרכבת,
אף-על-פי שלא ידעתי
מי האיש ומה רצה שאזכור.
"ודאי שאני זוכר"
אמרתי במצמוץ שפתיים
כדי לעזור לו
לשקוע במה שהוא זכר,
מה שהוטבע במוחו
כאשר הרכבת נעה על המסילה
לעבר שדרת הברושים.
הוא נזכר במשהו שגרם לו
צורך לשתף עוד מישהו.
מה שאני זכרתי הוא
את פניה המחיכות
של הנערה שישבה מולי
ודי היה במבט חטוף בפניה
כי להתאהב בה ממבט ראשון.
היא ישבה בדיוק במקום
בו ישב כעת האיש ששאל אותי.
תהיתי אם גם בזכרונו עלה
מבט עורג של נערה חננית
שכבשה את ליבו
בנסיעה ברכבת הזאת.
כנראה שזה הזיכרון
המשותף לשנינו.
אני גם זכרתי
שאותו מאורע היה
מלווה בכאב של חלום
שלא יכול התגשם לעולם.
מוחנו פועל ככברה,
המנפה את רגעי העצב
מתוך רגעי האושר והאהבה
ומאחדת את כל האהבות
למקשה אחת של אהבה טהורה
נקיה מסיגי האכזבות,
ואורגת אותן לשטיח
שעליו צועדת משאת נפשנו.
"בוודאי שאני זוכר"
חזרתי ואמרתי,
"וזו הסיבה שנפגשנו בקרון זה".
