[ליצירה]
ואני הרבה יותר אוהבת את היצירות הנוטות לסוראליות, כמו זו. שילוב יפה של צבעים ברקע שחור, ומוטיב הציור אומנם מוכר, אבל (לפחות לי) לא נמאס אף פעם...
[ליצירה]
היי טל..
אני מגיבה אחרי שקראתי כמה וכמה פעמים.
מדהים איך את מצליחה להטריף את כל החושים, לגעת בכל הנקודות הכי כואבות, הכי חבויות.
את חושפת הכל.
תודה.
[ליצירה]
.
אני כבר מתארת לעצמי איזה מן ילד היית.
בטח היית מהשדונים האלה שכל היום מביטים סביב בעיניים סקרניות ותחמניות ומחפשים במה אפשר לגעת ולחקור ולהחביא ולשחק ולפרק וכו' ושתמיד מלאים במן רוח פרצים כזו שלא נותנת מנוח לאנשים סביבם (היו לך נמשים? כי תמיד הלחיים שלהם זרועות נמשים שובבים) ותמיד הם מסתובבים בשיער פרוע ובגדים מרושלים ובדחף עצום להפגש עם משהו חדש.
והכי חשוב- ברגע שאחד מהמבוגרים מניח עליהם עיניים בדיוק כשהם עסוקים בתעלול נוסף- הם מעלים על פניהם ארשת תמימה וטהורה כזו והם נדמים כילדים ציתניים ביותר שכל מאווה-ליבם הוא שהוריהם ישבעו מהם נחת. וכמובן שהמבוגר מחייך אליהם מדושן עונג ומחפש קרבן אחר. (ושניה אח"כ הם חוזרים אל מעלליהם).
[ליצירה]
.
והחוסר-מסר לא מטריד אותי.
יותר מציקה לי השאלה:
ממתי לוקח יומיים לארוז?
כאילו...
י-ו-מ-י-י-ם-?????????????????????????!!!!!!!!!
והשאלה מתגברת כשמודעים לעובדה שהעומד לפנינו שייך למגזר הזכרי.
אם הוא היה איזה צפונבונית שצריכה לארוז את כוווווווווווווול המלתחה שלה והאיפור- הייתי מבינה.
אבל מה כבר יש לו לארוז- מברשת שיניים?
אכן שאלה קשה ונוקבת...
[ליצירה]
.
ליצנית יקירתי (אני מתגעגעת אליך!)- אני ממש מסכימה עם מה שכתבת, אני חושבת שזה דבר שהבנתי רק השנה וברוך ה' אני בתהליכים לצאת משם.
הדמיון מקסים ואני לא מתכוונת לותר עליו אבל אין בו מקום לסביבה האמיתית שלי- וזה מה שקשה.