ב"ה סליחה, איך מגיעים לרחוב המלחים? הוא ישב על המדרגות, מכווץ כולו, מתופף באצבעותיו כמקצב טיפות הגשם שירדו בסערה ובכוחניות, בוהה בשלוליות שהחלו נקזות ועולות על גדותיהם. סליחה, איך מגיעים לרחוב המלחים? הוא הרים ראשו בבהלה, עדיין מכווץ, שולח מבט תועה, כשל כלב יתום לעבר הדמות שנצבה מולו. היא- במעיל צמר חום וצמה המונחת על ערפה חיכתה בסבלנות. היא שלחה אליו מבט בוטח בעיניה הגדולות, החומות. מנורת הרחוב הטילה עליה אור צהוב ונראה שכולה עטופה באור יקרות זה. כתפיו נפתחו. מצטער, לא שמעתי, אמרת משהו? רחוב המלחים, אתה יודע איך מגיעים? עדיין שלווה, בוטחת, חיוך חמים נח על שפתיה. הוא התרומם, נעמד מול הדמות שעורה קרן בחום. אמ.... כן, יודע. לאחר היסוס- חכי, אני אראה לך. בטחונו התערער כשהרגיש את להבות מבטה של אמו המציצה דרך חריץ הדלת. הוא עמד, מעביר משקל מרגל אחת למשניה, מהסס, חוכך בדעתו, מרגיש בערפו את רשפי עיני אמו אך סופג לתוכו את החום הקורן מן הדמות החדשה, הפלואה. היכנסי, רק אלבש מעילי. הוא פתח את הדלת, נותן לה להכנס פנימה, מרגיש איך היא מציפה את ביתו באור צהוב, מסלקת את אבק השריפה שבליבו. היכנסי, היכנסי, אל תעמדי בחוץ, את תירטבי, יורד גשם, גשם עז. גשם זה ברכה, אמרה הדמות לעומתו, גבה זקוף, עטוי במעיל הצמר החום. עיניו הורמו אליה בפליאה. עניים תכולות-צלולות, זרות בפנים שעננה שרויה בם. כן, חזר אחריה בגמגום מה, מנסה להחדיר המילים אל לבו- גשם זה ברכה, חש איך גבו מתלקח תחת עיניה היוקדות של אמו. קולות רעמים, הבהוב ברקים והגשם שדופק בעוז על השמשה. והיא עדיין עומדת שם, איתנה, חומה, מלווה אותו בעיניים שמרחבים פרושים בם. הוא לבש בהיסוס את מעילו השחור, הבלוי, חש במדקרות עיניים מאחור וליטופי מבטים מלפנים. זה יפיפה, אתה עשית? הדמות רכנה אל רצפת ביתו, שם נצבו, אלמות, מאות אוניות קטנות וסירות שונות שהוא פיסל בהחבא ברגעים שלווים, היא העבירה ידה בליטוף על פני תרנים ומפרשים, הגי הילוך וחרטומים. זה עשיתי היום, הראה לה את ידיו שחימר דבוק בם. ערבוב של אדמה ומים הממאן להסתלק. זה יפיפה, חזרה, מביטה מוקסמת, אתה אוהב ספינות, וים. הרימה מבט מבין שנתקל במבט מבויש כשל ילד הנתפס בקלקלתו. כן, השפיל מבטו, כילד נהגתי לבלות שעות בנמל. מביט במלחים, בספינות, במים.... ספינה שכזו צריכה להיות בים, קבעה. הוא שמט את הספינה הקטנה ונעמד על רגליו. חייבים לצאת- אמר, ניצוץ של פחד בעיניו. היא התרוממה, מצייתת לבהילות שבקולו. הוא סגר אחריו את הדלת, מרגיש איך להבות אמו ננעצות בה, לוחשות, כועסות על שחמק מהן. רק כעת נאנח, יוצא אל רחוב שטוף גשם ורוח. רחוב המלחים אמרת? שאל, מנסה להתגבר על קולות הרעמים ומטחי הגשם. אימי לא אוהבת את הפסלים, אומרת שזה בזבוז זמן, מעדיפה שארכז בעבודתי, ספק פחם.... ספק פחם? קמטה מצחה, זה לא אתה. ספינות- כן, פחם-לא. חבל. היישירה מבט, הבהוב חום בהבהוב תכול, העבירה כוחות וחום. הביט בה. בעיניו התכולות משתקפת דמותה המתונה. הכל מבינה, חשב. היסס, האם לגלות? פחד שמא יאבד את האשליה שבמישהו שמבין. כלא שמה ליבה לקטיעות שבצעדיו, המשיכה היא בצעדים גדולים ונמרצים, כאילו לא הוא המוביל אותה, מפלסת דרכה בין אנשים, אורות וגשם. הוא מיהר אחריה, מנסה להדביק צעדיה, פחד בעיניו. גשם זה ברכה- היא פנתה אליו. יודעת שכבר החליט, מאירה לו בעיניים חומות, נינוחות והילה של זוהר. ארבעת אלפים שבע מאות שלושים ושמונה- אמר, מחכה במתח לתגובה. מה אמרת?- היא פנתה אליו ותמיהה מחייכת בעיניה. מרצפות רחוב, ארבעת אלפים שבע מאות שלושים ושמונה, כאן, ברחוב החולה. (מתח מתגבר, האם תבין?) ספרת הכל?- שאלה בעיניים מתכווצות ומבט מעמיק. מהיותי ילד, כל יום, הלוך וחזור. ארבעת אלפים שבע מאות שלושים ושמונה, בטוח. (נו, שתגיד משהו...) היא נעצרה ועמדה מולו. וכמה ברחוב המלחים? ליבו נפל בקרבו, הכל רעש וגעש, הוא הכזיב. לא יודע במלחים, רק כאן, ברחוב החולה...- אמר בנימת אשמה. היא הנהנה, תופסת מבטו, מוכיחה אותו. הוא התכווץ כילד קטן. שתיקה. כאן מתחיל רחוב המלחים, אמר והצביע על צומת דרכים, תחצי את הכביש. רצה למשוך את הרגע, שלא תלך, תיעלם. תודה לך, היא הדקה את מעיל הצמר החום, הספינות שלך יפות... מתאימות לים...- אמרה ונטשה אותו בחיוך חמים. הוא עמד בצומת רחובות החולה והמלחים. הגשם יורד עליו ללא הפסק. הוא עמד שם, מתמכר לרטיבות, לטיפות, לריח המבורך של האדמה הספוגה בגשם, מרגיש איך כל כולו מתעורר לחיים, מביט חליפות בבוץ הדבוק בידיו ובגבה המתרחק בפסיעות בוטחות, מהווה כאלומת אור בין מטר וערפל.