בעזרתו. "ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו"- שכל מעשינו- לכבודו הם. לצחוק לכבודו, לשתוק לכבודו, לאכול לכבודו, ללמוד לכבודו, לעבוד לכבודו, לישון לכבודו, לנשום לכבודו. לאהוב לכבודו. "מיכאל שלי- אני כותבת מילים אלו למרות ששמעת אותם בליבך. ניסית, ניסינו, אך זה כשל, וכל שנותר הוא לעשות את הצעד הבא. כשקיבלת מכתבי לא פתחת אותו מיד, נכון? עמדת והעברת אותו מצד לצד, קיווית שבמגע המעטפה בידך יתרככו המילים הקשות. לאחר כמה דקות של בלבול התחלת לפתוח את המעטפה בעדינות- שלא תקרע, מתחיל מצד ימין ובתנועות רועדות, איטיות מתקדם אל עבר השמאל. האם תשב כשתקרא מכתבי? לא, זה בוער מדי. אתה תלך לפינת החדר ושם, במפגש הקירות תוציא את צרור הדפים הקמוטים, נושך את שפתיך, ותתחיל לקרוא. כזה הקשר ביננו. בלי צורך לומר- יודעים הכל. הבנת זאת עוד אז, בשיחת הטלפון. ניסיתי להסתיר, לא לומר דבר, אך אתה שמעת הכל בין המילים, בשתיקות הדקות שזרעתי, התנפצויות רכות אל המציאות. לכן פחדת מן הפגישה הראשונה שאחרי, כפי שאתה פוחד כעת, יודע מה נגזר אך רוצה להכחיש. אף אני רוצה להכחיש, להתכרבל באי-אמונה שזה קורה. אך אי אפשר אחרת. זה חסר סיכוי. אני חשה את ריצודי עניך על המילים עת משתהה אני מעל הנייר. חשה את הפחד הבוער בך, פחד מהול בשברון, בהבנה כואבת, ברצון עז לקפוץ למי קרח קפואים. לא רוצה לכבות את רסיסי הצחוק בעניך, רוצה לזרוק דף זה, לקמט, לקרוע, לשרוף, לפזר אפרו ברוח חולפת, אך יודעת שזה הדבר היחיד הנכון. שנינו יודעים זאת. הרגשנו זאת עוד אז, בפגישה הראשונה שאחרי. אני מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את הפגישה הזו. הכנסתי אותך לחדרי אך חשת בניכור באוויר. התיישבת על הכורסא ואני על כסא מולך. ריחוק שלא רגילים אליו, שתיקה של רצון לחזור, מבוכה. אתה פזלת לשרוולי הרחבים, לחצאית הצמר הארוכה. סקרת אותי, מחפש תשובות, מחפש את יעל שהייתי. אך לא מצאת. באצבעותיך שרטטת שבילים מפותלים על מסעד הכורסא. לא ידעתי מה לומר, אז הרכנתי ראשי. מקווה שתבין. לאחר כמה דקות של שתיקה כבדה קמת והסתובבת בחדר, מודע לראשונה לגודל השינוי. הצצתי בך. בצעדים מהוססים נעת, בחוסר ביטחון. לא ידעת איך לגשת אליי. אף אני לא ידעתי איך אליך. קרבת למדף הספרים, מעביר ידך על כריכות עור קשות- מסילת ישרים, אש-קודש, שיחות לימים הנוראים. קראתי את הבילבול שבך ונבוכתי. איך להביט באבדון שבעניך ולהסביר, איך להסביר לאן נעלמו הספרים האחרים- אנקת גבהים, קובץ שירי אהבה, אנה קרנינה, מיכאל שלי. חייכת בעצבנות ביישנית- "וואו, כל זה שלך.."- בוחן בעניך את הכריכות החומות, "ואיפה…… איפה האחרים?", השפלתי מבטי. "ארזתי אותם, הם במחסן, בנתיים, כרגע לא יכולה". –הנהנת בהבנה כואבת, יודע שארוז במחסן נמצא אף הספר שהבאת לי, מתכסה בשכבת אבק לבנה. ישבתי מכווצת, כמה שרציתי לשבור את השתיקה המעיקה הזו, את המחיצות שבן לילה קמו אך המילים לא יצאו מפי, ניסיתי אך הן נשארו תלויות בחלל תוכי, חונקות. "אז… מה…"- המשכת לפסוע בחדר באיטיות מחושבת, זרה, "אז… את מאמינה עכשיו באלוקים וכל זה?…", הנהנתי, מאתרת בעניך שאלה המופנית לעולם. אצלי היא עמוק בתוך הלב. עוד שתיקה. גיחכת בעצב, מנסה לגשר במילים- "החדר שלך, הוא מוזר עכשיו. ריק". "כן,"- עניתי, מנסה לשבור את הריחוק, "את הדמויות שפיסלתי נתנתי לאחותי. וגם את הדיסקים. ו..הפוסטר, טוב, אני כבר לא רוצה אותו…", קמתי ממקומי, עומדת מולך, מנסה לנהוג באדישות, לרסן את שפתיי הרועדות, לא להסגיר את השבר- "תראה, אנחנו צריכים לדבר אבל אני… אני, קשה לי עכשיו". "אוי, מצטער, הייתי צריך לחשוב על זה, חזרת מנסיעה ארוכה ו…ו…טוב, נדבר כבר (?)"- קרבת לחיבוק של פרידה. פסעתי אחור, נרתעת. "אוי, סליחה, באמת. לא ידעתי". "זה בסדר, מיכאל"- אמרתי, נשענת על הדלת, מנסה לא להביט בעניך, לא לראות את אני שבתוכם, "זה בסדר, אני רק, אני עייפה, נדבר כבר". "להתראות". הלכת ואני פרצתי בבכי מר, נשטפת בדמעות, מכאיבה לידיים שכה רצו להישלח אליך, לומר שאני אוהבת, אוהבת כל כך, ללחוש שנתגבר. שאנחנו אחד. תמיד היינו. שדבר לא השתנה. לא השתנה. אני יודעת, זה לא הוגן מצידי כך לבשר לך. במכתב. זה לא מגיע לך אך לעולם לא אוכל לומר זאת בעודי עומדת מולך, נשאבת לעיניך, עדה למבט נסוך הכאב העוטף אף את השתקפותי באישוניך. לעולם לא אוכל לומר זאת בעודי כמהה לנפשך בנפשי, מתגעגעת לחיבור, לחיוכים, לשתיקות הטובות. לעולם לא אוכל לכבות את זאת הבעירה בראותי אותך. רק כאן יכולה אני לכתוב מילים אלו. יושבת בעזרת הנשים, מתקפלת באחת הפינות, מייחלת להתכסות. מבעד למחיצת התחרה אני מתבוננת בדמויות הלבנות מתנודדות, נושאות מבטן השמיימה, זועקות בקול. רואה את הקודש נישא באוויר, עוטף בשכבת התעלות את עיניי המתפללים. מזכך, מרפא, מטהר. עניי דומעות כשהחזן מתקרב לארון הקודש ובמבט עטוף שרעפים מאמץ לליבו את ספר התורה. קטיפה אדומה, פעמונים מצלצלים, קהל אנשים המתקרבים אליו, נושקים בחרדת קודש. קולו המתוק של הבעל-קורא מהדהד בחלל בית הכנסת. רק כאן יכולה לוותר עליך, כשרואה בעיניי בשל מה. אך מפחדת מחרטה. כשתקבל מכתב זה אהיה רחוקה. חייבת לנסוע קצת, לשכוח. העוזרת-בית תנקה את נוכחותך מחדרי. לעולם לא אוכל לעמוד בהחלטה בחדר בו נשקפת אליי דמותך. היא תנקה טוב וכשאחזור- חדרי יהיה מאוורר, נקי ממך והאבק אשר יינשא ויפול חרש, יכסה חדר נטול אותך. מה עוד אפשר לומר? מיכאל יקר שלי, אהבתך אליי נמדדה בתקופה האחרונה. היא עברה מכשולים קשים מאש ויצאה מנצחת. תודה, מיכאל על שהענקת לי את הזכות להכירך, תודה על שנתנת לי את הזכות להיות נאהבת בעוצמה שמעטים הם החווים אותה. וכל אותו הזמן אני עמדתי מהצד, מביטה בעצב במאמציך הנואשים להיאחז, לשבור את עבותות הברזל המפרידות ביננו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות לנוכח נסיונותיך החוזרים ונשנים לקרוב אליי, לעבור את המהלך שאני עברתי, השינוי שהשאיר אותך מאחור. התחלת לבוא לשיעורים, פתחת ספרים, שאלת שאלות, ניסית להתוודע לדבר שנהיה עיקר בעולמי. אך בהיתי בך מן הצד, פרפורי גסיסה שלפני ניתוק, אני כבר ידעתי שצריך לוותר. אתמול באת איתי לבית הכנסת. במדרגות לעזרת הנשים הושטתי לך כיפה גדולה, לבנה. לבן של תקווה.אתה לקחת אותה מידי ופנית לעזרת הגברים. הבטתי בך, מניח את הכיפה הלבנה על ראשך לפני שנכנסת לתפילה. לבן של כיסוי. אני מודה- לא הצלחתי להתפלל באותו מעמד. הלב שלי שקע תחתיו והמילים התערפלו מבחוץ, בהיתי בדמות מהוססת, חסרת ביטחון, בודדה בתוך ים טליתות וסלסולים. קיוויתי, כמה שקיוויתי שזה יעבור. שהלב שלי יפסיק להדהד כמשקולות ברזל. עמדתי לתפילת הלחש, ממלמלת מילים, כואבת את הדמות היחידה שלא עמדה והתנועעה בדביקות אלא ישבה, ראשה חפון בידיה, כבד. להשתחוות שמאל. להשתחוות ימין. כמה צעדים קדימה. להקשיב לחזרת הש"ץ, להתכוון. הדמות הזרה התרוממה באיטיות ופנתה אחור, זורקת מבט לעזרת הנשים, נפגשת בעניי. צער, חוסר אונים, התנצלות כואבת, ייאוש. הבהוב דמעה. ליוויתי אותך במבטי וחזרתי בזמן לקדושה. "קדוש, קדוש, קדוש…" גופי שוקע, מאיים להתקפל תחתיי, פטישים מכים ברכותיי. הבנה קשה מתחושה. "ברוך כבוד ה' ממקומו" כשנגמרה התפילה ליוית אותי לביתי. דוממים, נבוכים, צעדים איטיים מהוססים. המחיצה שביננו עמדה באוויר. השתעלת לתוכה. נשמתי אותה. בפתח ביתי הסרת מראשך את הכיפה הלבנה והנחת בידי, מרכין ראש. רצית לומר משהו אך חזרת בך ובגוו שפוף רחקת. נצרתי בליבי את המילים שרצית לומר אך כאבת ובכף ידי הטמנתי את הכיפה הלבנה. לבן של סיום. מיכאל, אהבתך אליי נמדדה בתקופה האחרונה, וויתרת על כולך למעני. אך לא נותר לי אלא לסרב, לדחות בכאב את ליבך שהוצע לי. שנינו יודעים- הקורבנות לא לנו הם. אתה מזהה את הכתב שלי, מיכאל? הוא רועד כל כך, שבור, מרוסק. אצבעותיי לא יכולות לחבר אותו, הן מתקשות להאמין, קורסות מתפקוד. כמו שאר חלקי אני. אתה מצליח לקרוא את המילים? דמעותיי הם ששטפו אותם, טשטשו, ערפלו. סלח לי. אהבתי אליך צורבת, מרסקת מחשבותיי. שנינו מודעים לכאב האחר, שנינו מרגישים עצבו השקט. שנינו מבינים- זה פסח עליך. ואנו שונים. כשתקבל את המכתב כבר אהיה רחוקה ואף שלא אעמוד לצדך ארגיש את חוסר האונים, את ההשלמה הדמומה. אני חשה בזאת כבר עכשיו. כזה הקשר ביננו, שובר חוקי טבע, תחושותיך חרוטות בליבי עוד לפני שהתרחשו במציאות. מיכאל שלי, סליחה. סליחה על הנתק, על המחיצה העבה. סליחה על הזרות, על השתיקה, על כך שלא יכולתי להביט בעיניך. סליחה שסירבתי, שדחיתי קורבנך. אוהבת--- אך מוכרחה. כל טוב, אהוב." היא הניחה את צרור הדפים לצידה, מתמכרת לרעידות הדקות המתחזקות ומתחזקות עד אשר כולאות אותה ביבבה רוטטת. פסיעות מהוססות גרמו לראשה להתרומם, רק עכשיו ראתה שהתפילה הסתיימה (לפני כמה זמן?), בפתח עזרת הנשים הופיע השרת, איש זקן, מחייך בהבנה. "אמממ…… אני צריך ללכת… את יכולה להישאר,רק,אם תוכלי לכבות את האורות כאן ולהדליק את אלו שבחוץ". היא הנהנה. הוא הוסיף לעמוד. "אל תדאגי, גם זה יעבור… תזכרי את האורות.."- והוא נעלם כמות שבא. כן, האורות. אני יודעת. לכבות כאן ולהדליק את אלה שבחוץ. היא נותרה שם עוד זמן מה. מחבקת עצמה בעירסול מרפא. כשדמעותיה התייבשו היא התרוממה מושכת אליה את תיקה הבלוי, עוברת בין ספסלים וסידורים, נעמדת מול ארון הקודש, נוגעת בפרוכת ההדורה. משחררת לחלל האוויר מילים שקטות. תפילה. עליי אני לא מפחדת. "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר"- כרגע הוא רק זרע טמון באדמה, אך הוא יצמח בליבי, טומן שורשים, ועליו ירעננו נשמתי, ירפאו במגעם. אך מה יהא עליך, מיכאל, מה יהא עליך.