בוא, אהוב
בוא ונתקלף מן השתיקות.

נפרום אותן אחת-אחת לִכְּדי קוּרים מֵאוֹרָכים

שרוּפים מהסתרות.

בוא.

נסיר את המילים שלא אמרנו.

נתיר אותן לאט כמו שמיכה נשמטת

טלאים-טלאים על הרצפה.

בוא ונעטוף איתן ירח וכוכב,

נתפור כיסוי לצַמְרוֹת ברושים ויִלְלת תנים רועדת.

נהדק חזק אל תוך החשיכה.

בוא אהוב, ונְכַבֶּה את העולם,

שלא יבוא חוצץ בין שנינו.

אל תדאג, הבוקר מחר עוד יחכה לנו

אבל עכשיו, יקר, יְקוּם בלי קול, מגע, מראה

בוא פשוט, ונהיה.

הלילה קָרֵב אל סופו ואנו מתנקזים אל

דמעה אחת מָבְרֶקֶת,  

בין שמורות עיננו.

בוא, אהוב, נָפציע אל תוך הבוקר.

                    *

ובבוקר,

ננער החוצה את השתיקות והמילים

נטבול אותן במים צוננים

ונשפשף, ונעסה,

נפרוש לייבוש תחת גיגיות של שמש.

אחר כך, אהוב, נשב במרפסת לבנה על כיסאות חציר.

אכין לנו קפה, אפרוש לחם טרי,

נטעם מפשטידת הלימונים המוצלחת.

נשב צעירים בתוך בוקר נקי,

אני בשמלה צהובה ואתה בצווארון משוחרר.

כך נשען אל תוך רגע מלוח-כחול,

בין מרפקים נושקים לגביעי זכוכית.

נוטפים. נוטפים את הבוקר הזה.

וריח קינמון יעלה בצחוקנו.