היא נכנסת הביתה בסערה, טורקת את הדלת בדחיפה קלה. היא עומדת לרגע, גופה נוטה קלות קדימה, צוארה מתוח וילקוט בית הספר הורוד תלוי על זרועה ברפיון. אני לוכדת את המבט האובד שלה. מבט פצוע ושבור. רגע אחרי היא נבלעת בחיבוק האוהב שלי. "אני מוכרחה לדבר איתך, טל"- היא אומרת בלהט. אני מזהה את הבהילות בקולה ומביטה בה. פנים צרות ושחומות היא מרימה אליי, מביטה בי בעיניים שואלות. גרגירי עפר דבוקים ללחייה ותלתליה הכהים סבוכים מעל ראשה ברעמה פרועה. "בואי, חמודה"- אני אומרת לה, מנערת את העפר מלחיה ומושיבה אותה מולי כשגבה מופנה אליי, "בואי. שבי ואקלע שערך, כן, כך. עכשיו ספרי לי". אני יודעת שהגיע הרגע להתנפץ. ביד רועדת אני אוחזת במסרק הצפוף ומחלקת שיערה לשביל ישר של הפרדה. בשתיקה כבדה היא נלחמת בפנים. המלחמה שבתוכה תוססת בליבי. לאחר רגעים ספורים היא נכנעת. "המורה שלי. אני לא אוהבת אותה"- היא לוחשת בקול נרעש. אני לוקחת בידי את התלתלים הסמוכים אל קו המצח ומחלקת אותם לשלוש קווצות שיער. את הימנית אני מעבירה לאמצע, כעת את השמאלית, כעת מוסיפה תלתלים סרבנים נוספים ומצרפת אותם לקווצה הימנית. היא מתכנסת בתוכה לרגע, מניחה לי להתרכז במתיחת התלתלים וממשיכה. "את זוכרת שעלינו על הגג בלילה הבהיר? ישבנו יחפות והפרחנו בועות סבון גדולות אל הכוכבים. את זוכרת? הן ריחפו סביבנו שקופות וצבעוניות ואז הן נעלמו". אני מהנהנת בראשי. גרוני חנוק (איך אסביר?!) קבוצת תלתלים נוספת נמתחת תחת אצבעותיי ומצטרפת לפקעת הצמה. אני שותקת. היא ממשיכה. "כשהן התפוצצו אני נבהלתי, זוכרת? בכיתי כי עצוב לראות בועות יפות מתות. בכיתי אבל את הרגעת אותי. אמרי לי שוב מה שאמרת לי אז על הגג, בלילה, תחת אינספור הכוכבים". אינני יכולה לסרב לתחינה בקולה, בלב כבד אני מספרת שוב- "בועות סבון הן בועות של טוהר המרחפות בתוך המציאות. את הצבעים המשתקפים בתוכן הן נושאות אל עולם הרקיע השביעי- שם מתגוררת פיית ההרמוניה. הפייה לוקחת את הצבעים ואורגת מהם קשת מרהיבת עין אותה תתלה בשמיים רחוּצים של חורף". היא שותקת לרגע. אף אני שותקת, מעבירה קצווה ימנית ומוסיפה תלתל חדש. "אבל היום - - - היום המורה..." שתיקה, "היום המורה אמרה שזה שטויות. היא אמרה שהבועות מתפוצצות והופכות ל... הופכות לכלום". יפחה חרישית כמעט בלתי-מורגשת בקעה מגרונה. הושטתי יד וליטפתי את לחיה, בקול קטן לחשתי- "את באמת מאמינה שטוהר צרוּף יכול להיעלם אל האַין?!". חיוך קל של הבנה הסתמן על שפתיה אך כעבור רגע נמחה. "ובים. זוכרת שהיינו בים? זרקנו את עצמנו אל הגלים ופרצנו בצחוק כשהתכסנו בקצף לבן. ספרי לי שוב מהו הקצף הלבן". נאנחתי קלוֹת, מסיימת צמה אחת ופונה אל השניה. שוב נאספו בידי שלוש קווצות שיער ושוב קלעתי אותן לצמה. סלסלתי באצבעי תלתל צעיר ורך, ממאנת למותחו אל הצמה ההדוקה. "הים שומר בתוכו סיפורי אהבה נסתרים. נשים ענוגות מקצווי תבל באות אל הצוקים בשמלתם הלבנה ובוכות. הן מבכות את אהבתם הנכזבת, הן מבכות בחורים יפי-עיניים שלא ישובו מן המלחמה. דמעותיהן הקרות נושרות אל הים הגדול ונאספות בו. הים הרחום רואה זאת, הוא רוצה לנחמן לכן הוא טווה להן שמלת כלה לבנה. הקצף דמוי המלמלה מלביש את הנשים העצובות בזכרון של חתונה". אני מרגישה את הפרפור בליבה בשמעה סיפור זה, לרגע הא מרחפת על כנפות הדמיון אך אז מפנה ראשה בעיניים בוערות וקולה נמהל באכזבה עמוקה- "המורה... היא אומרת שהקצף אינו שמלת כלה. היא אומרת שזה תוצאת תהליך טבעי של מלח ושבירה". אני מיישירה מבט ולוחשת ברכות- "את מאמינה שמלמלה עדינה כל-כך וכה נוגה היא תוצאה של התנפצות?!" היא שותקת בתגובה. אני מותחת תלתל חדש אל הקצווה השמאלית ומסיימת את הצמה. "וכשישבנו תחת השיטה ושמענו קול איוושה רכה, את אמרת שזוהי קריאת הפיה השחורה אל בנה הקטן שישוב, נכון שאמרת?" אני מהנהנת. "המורה אמרה שזוהי הרוח המזיזה את עלי העץ"- קולה רגוז במקצת וחלוּש. וחלוּש. אני מסובבת אותה אליי ולוחשת- "את מאמינה שאיוושה עדינה כזו יכולה להיות דבר אחר מאשר שירת הפיה השחורה?!" שתיקה כבדה אופפת את שתינו. בחלל העלטה הקשה היא מרימה אליי זוג עיניים בוערות ושואלת- "אז המורה טועה? אז המורה לא יודעת?" אני מושיטה יד ומלטפת את ראשה הקלוע בשתי צמות. אני מנידה בראשי ואומרת- "המורה לא טועה. המורה צודקת". לרגע היא עדיין נמצאת איתי, לרגע היא עוד שטה באצילות הדמיון אך אז חולף רעד בגופה והיא מנתרת אל קצה החדר- מקום בו מתעופף בלון הליום צהוב. בעיניים מצועפות דמעות היא אוחזת בו ומטפסת על המיטה הגבוהה. פניה אדומות מדמעות ונפשה תשושה. היא אוחזת בבלון בחוזקה ומטפסת בזהירות על מעקה העץ. היא מייצבת משקלה, עוצמת עיניה ומכווצת מצחה. אני יודעת מה היא עושה. אני יודעת מפני שעשיתי זאת פעמים רבות בילדותי. אף אני עמדתי כמותה, מתנודדת על מעקה העץ. אף אני עצמתי עיניי ובלב מלא תקוה לחשתי: "ה'. בבקשה בבקשה תעשה שאני יעוף. בבקשה תעשה שאני אקפוץ והבלון יקח אותי למעלה. אני כל-כך רוצה לעוף, בבקשה. אני מבטיחה שאהיה ילדה טובה. אני יעזור לאמא ולא אברח לגננת ואסדר את החדר כל יום. רק תעשה שאני יעוף" רגע נוסף היא התנודדה שם- מאירה בזוהר חלום, אך אז קפצה ונפלה אל הרצפה הקשה. קשה לי לראותה בכך, איך היא כורעת על הרצפה ומתבוססת ביגון תבוסתה. הצמות התפרקו ותלתליה הכהים מכסים פניה ברעמה סבוכה. היא מתיפחת בקול שבור, מושכת באפה ופורצת בדמעות שנית, מתכנסת אל השברים בלבבה הצעיר. אני מתכופפת אליה ומניחה את ראשה על ברכיי. אני מלטפת הילת ראשה ומתנודדת קלות, מזמזמת שיר ישן. כשההתפרצות רוגעת היא מתרוממת בעיניים אדומות מבכי ושואלת- "אז הכל שקר? הבועות, הפיות, חדי הקרן, הצלילים הקסומים, המלכים, הנסיכות, נערת הקרח השלווה- הכל איננו?" אני מחבקת אותה חזק, מנחמת ולוחשת- "דמייני את הרגע ההוא, הרגע לפני שקפצת, את זוכרת אותו? עמדת שם וליבך מתרחב מרוב יופי. התקוה עטפה כל ישותך ורוח קלה נגעה בפנייך בצלילים של שלווה. את זוכרת? זכרי את התחושה שחלפה בך באותו הרגע. תחושה של חירות מוחלטת של מלכוּת של עדנה של עולמות ססגוניים שאת חלק מהם, זכרי את הקסם שפעפע בתוכך, זכרי את הצבעים הרכים שזרמו בדמך ברוגע מושלם. את זוכרת? האם הרגע לא שווה את הנפילה שאחרי?