י"ג אב התשס"ה.
אוטובוס של צבא מוריד מגורשים
בתחנה המרכזית בבאר שבע,
ונוסע
ילדה בלי בית.
עומדת לבד בתחנה מרכזית.
ילדה בלי בית עומדת לבד, מחבקת את עצמה כי קר לה.
סתם ילדה רגילה, עם חולצה חומה ותרמיל, עם עיניים צורבות ונפש שכבר אין בה דמעות.
"סליחה. מישהו ראה את הבית שלי? היה לי אחד כזה, אני בטוחה שהיה".
ואנשים עוברים-הולכים-שבים-חוזרים, לא מרגישים בילדה בלי בית שקורסת מולם. סתם ילדה רגילה.
"סליחה, מישהו ראה את עצמי? פעם הייתי קיימת. ועכשיו אני סתם שקופה".
והיא, מביטה מסביב מעבר לערפל של דמעות שיבשו. הידיים עוד רועדות. הלב כואב כואב. הנשמה מפורקת. מביטה מסביב וחושבת-
"מה, יש עוד עולם? כבר שכחתי. שכחתי הכל".
שכחה את עצמה, איפשהו בין חדר השינה למדרגות, או אולי בין המטבח לשירותים. אבל זה כבר לא משנה. ממילא הכל שוכב שם יחד, מרוסק. שכבה אחת של שברים וזכוכיות. שכבה אחת של סופים.
אישה חולפת דרכה, צעיף אדום, פנים חתומות.
"סליחה, היו לי חיים, מצאת אותם אולי? איבדתי"- מושיטה אליה יד דקה, לבנה. הגב נרכן (עוד רגע ויתפוקק). ועכשיו היא מריחה את הבושם שלה, ז´אן פול גוטייה. כזה בדיוק היה לה בארון האפור, מימין. למעלה. אבל עכשיו... טוב, הבקבוק לבטח שבור בין ארונות המטבח לקרמיקה של המקלחת. חבל, אפילו את הריח כבר לא מריחים. האש משתלטת.
סליחה. סליחה. סליחה
אפילו לא מרגישה בה. צעדים חסונים וצעיף של משי שמתרחק לו.
ילדה בלי בית, בלי עצמה. מחבקת עמוק יותר, רוכנת בין הכתפיים הרזות והראש השמוט.
אולי. אולי. אולי
אולי הזיתי את כל זה?
צעקות של ילדים מהדהדות בה, עיניים אדומות של שכנים, דמעות של אבא. וחיילים וחיילים וחיילים, מגפיים, מדים, רובים, כפפות, אטומים, מושכים ומושכים ומושכים, מעשנים סיגריה, צוחקים וזורקים.
אז אולי. אולי בכלל לא הייתי קיימת? אולי מעולם לא היה לי בית, לא היו לי ים וחולות וילדוּת.
אולי,
אולי מעולם לא היו לי זיכרונות?
פתאום היא מודעת למסביב.
מאחת החנויות בוקעת מוזיקה חזקה. המון קצב, צלילים אלקטרונים. שני חיילים מתנועעים לקולה. סבא הולך לאט, סוחב אחריו תיק משובץ על גלגלים. חנות של פלאפל סוגרת דלתות, וגם של גלידה וגם של בגדים.
אנשים חולפים-עוברים-שבים-חוזרים, סוגרים עוד יום. הולכים לישון לקראת בוקר חדש.
רק היא סגרה את החיים. רק לה כבר אין בקרים חדשים. עכשיו היא חתומה בין דפי האתמול, בעולם האחר ההוא של צרחות ודמעות ואש ואבק ושוטרים וילדים ובוכים ומתמוטטים ועולים על אוטובוס ונוסעים.
רק היא כבר לא קיימת יותר.
עייפה. עייפה. עייפה.
העיניים נפוחות ואדומות. נעצמות לתוכה.
כבר אין בה דמעות. נגמר, יש גבול לכמות הנוזלים בגופו של אדם.
והן צורבות-צורבות. כמו שתי שלהבות בוערות. (כמו האש ששרפה את המשרד של אבא, ואת הבית של השכנים).
הגוף מתפוקק, היא שומעת אותו- גזע דק וחלול וחיוור. מתכלה. מתפוצץ. מתנתק.
ערימה של רִיק ושברים.
הלחיים בוערות עדיין. הידיים צונחות חלשות. הרגליים.
נהג מונית מתקרב וצועק- "ירושלים. מישהו צריך ירושלים?"
ירושלים?
הגב מזדקף, העיניים נפקחות.
ירושלים.
נו, טוב. שיהיה ירושלים.
מתיישבת מאחור. התיק עליה, לא רוצה בתא מטען.
כן, זה בסדר.
נצמדת אל התרמיל.
מה יש לי בו? אה, נזכרתי. חצאית וחולצה ומגבת. ושמפו וטישו ועפרון.
חבל שלא ארזתי את הבית. לפחות את הקיר של החדר שלי, או את המדרגות. חבל שלא ארזתי את היום בו נפלה לי השן הראשונה- על הרצפה בסלון. או את היום שנולדה אחותי הקטנה ועזרתי לאמא לרחוץ אותה, באמבט.
חבל שלא ארזתי זכרונות. בטח עצוב להם שם לבד. שוכבים בין כל השברים, מחכים שמישהו יבוא ויאסוף אותם. מעניין מתי הם יבינו שאפחד לא יבוא. מתי יבינו שאין ברירה, אלא להתפוצץ באוויר האדום, כמו בועות סבון שמתייאשות מן הספק,
הורגות את עצמן.
נסיעה חלקה. אין פקקים. אמרו שיש חוצות העיר היום. כולם שם. קונים גלידה ופסלון ושטיח. העיניים שלהם נוצצות בין החושך לאורות, הלב שלהם נקי. והם מחייכים.
והיא, סבתא בת עשרים, יושבת צפופה במושב אחורי של מונית. ביום אחד התבגרה בשבעים שנה. קמטים של צרחות מופיעים בנשמה, והנפש מתייבשת, צמוקה, שרופה, מיובשת.
ילדה מבוגרת.
איתה במונית עוד חמישה אנשים. ארבעה שבורים ואחד- נהג מונית שמתלוצץ.
אחד יושב מקדימה, מימין. כובע טמבל עוטף את ראשו ויורד עד העיניים. מסתיר.
"אתה יודע איך ההרגשה?" – מדברות אליו הדמעות, "להיות העתק חיוור של עצמך. צל של צל של צל".
"הרגשה?"- עונה לה השתיקה, "אני כבר לא מרגיש דבר. אזל המלאי האנושי של רגשות".
וממשיכים לנסוע. חושך ואורות ועליות וצפירות. ארבעה אנשים מתים ואחד שמתלוצץ.
דממה חרישית מתפקעת בתוך החנק הזה. צפוף, והחלונות סגורים והעולם מתמוטט.
מה הטעם לבנות את עצמה מחדש.
הנה, הגענו. דלתות נפתחות. בנייני האומה.
כן, היא זוכרת את המקום הזה. הוא מוכר. מתישהו בגילגול הקודם, או בסתם עולם אחר.
יורדת. מנסה להתייצב עם התרמיל. לרגע עוד עומדת מול כובע טמבל ולב שכבר אינו מרגיש.
מחליפים מבט. מבינים.
פונים ונפרדים.
חבל, (מדבר אליו הגב שמתרחק), דווקא יכולנו לשבת כאן על הספסל. לשתוק כל הלילה. ממילא אין לנו לאן ללכת. ממילא אין לי מילים ולך אין רגשות.
רק לשבת ולכאוב ביחד. לשתוק את אור הבוקר, את העולם שמתעורר.
רק לדמום ביחד את השמיים המתבהרים, את הערפל שמתפזר, את העיר שמתגלה לעיננו,
אחרת כל כך מכל מה שאנו יודעים.
אבל הצעדים מתרחקים ושוב חושך. ולבד. ולבד. ולבד.
לא נורא, היא חושבת.
עוד מעט יבוא אבא עם האוטו הלבן. אני אכנס לאוטו וניסע לסבתא. אנחנו לא נדבר ולא נבכה ולא נשתוק.
רק לא-נהיה, בתוך חלל הדברים שהיינו.
עוד מעט יבוא אבא עם האוטו הלבן, הגדול. לפני יומיים (או כמה נצחים) הם עלו על האוטו ונסעו. היא עמדה מתבוננת בענן האבק ומנפנפת לשלום.
אחר כך נכנסה הביתה והתחילה לשטוף.
מטורפת, אמרה לעצמה, ילדה מטורפת. הבית ריק וחלול. חסר רהיטים, חסר אנשים, חסר חיים. השיש שבור ומוטל על הרצפה, הקיר מתפורר במקום שהיו ארונות, הרצפה סדוקה מכובד הרהיטים שנסחבו בה. ואת, את מטורפת- שוטפת את כל המוות הזה. לוקחת דלי ומים וסבון ומקרצפת ומשפשפת ומסלקת החוצה את אבק האשליות שהתנדפו.
אחר כך עומדת ומתבוננת בנקיוּת המזויפת הזו, וחושבת שבית (כמו אדם) צריך להיות יפה,
לפני ששוברים אותו.
***
לונורא. עוד מעט יבוא אבא והיא תכנס לאוטו ותיסע.
היא תשאיר מאחור את עצמה האמיתית- ילדה של נעורים וגלים וחלומות.
תיפרד לשלום ותכנס לעולם האחר,
עולם שלא יכול להבין אותה.
.
תגובות