אין עצים במקום הזה. לא אלון, לא ערבה. אף לא שיח קוצני.
אין צלילים במקום הזה. לא נקישת טיפות, לא רחש עלים. אף לא קולה של רוח שרקנית.
רק דממה דקה יש במקום הזה. דממה צורמת, נמתחת,
נמתחת.
חדה כל כך.
אני עומדת וסביבי חולות. אינסוף גבעות של חול, משתפלות, מגביהות, ניצבות בשתיקה. מדבר רחב נמשך עד אין קץ. ואין שמיים, ואין ענן, רק שמש קופחת, רק החול הצהוב- הדהוי. הבוהק.
כבר מרחוק אני מבחינה בה, נקודה לבנה, בודדה. אבודה בתוך משטח זהוב. נקודה לבנה נעה במהירות, בייאוש. מנסה להציל את שאבוד.
אני לא רוצה לקרוב, לא רוצה לראות בה- צעירה וחיוורת. אני עוצמת עיניים בכוח ומנסה להתנער, אך כשנפקחת שנית היא עודנה שם, ילדה דקה. אותה לבנה, אותה נעלמת.
אני מתקרבת אליה. צעדיי כבדים, גופי חלוש, גרוני יבש יבש יבש, גווע תחת השמש היוקדת. אני מתקרבת ומזהה אותה- מצח גבוה, חלק כפנינה, עיניים בוהקות בשחור קטיפתי, עננת שיער לבנה מרחפת על כתפיה, והגוף הזה- הזעיר, הילדי, הטהור. אני עומדת ומתבוננת בה, בתנועותיה המהירות, בחן הילדות שדבק בפניה, בניסיון הנואש הגווע בדמה.
בלי להרים מבט היא מבחינה בי. "תעזרי לי" היא קוראת בקול רועד, נמהר. קולה מהדהד ברחבי המדבר, מתרסק לאלפי חתיכות ונעלם בשתיקה.
"תעזרי לי. צריך למהר, לפני שהכל יאבד". היא אינה מרימה אליי פניה, אינה פוסקת מתנועותיה העסקניות, הנואשות.
אני מתקרבת צעד נוסף. איני מדברת, איני רוכנת לעזור לה, איני יודעת איך לומר שתוותר, שהמאבק אבוד, חתום מראש.
"למה את לא עוזרת?"- קולה כעוס, נפגע. "את לא מבינה שצריך למהר, שצריך לאסוף?". אני עומדת ומתבוננת בה, איך היא מתכופפת מטה, בתנועות ידיים מהירות מסלקת גרגירי חול, חופרת וחופרת, לא מפסיקה, עד שאצבעותיה נתקלות בעצם קשה למגע. היא גונחת קלות, מסיטה קווצת שיער מעיניה, רוכנת עמוק ומחלצת מן השכחה ספר בעל כריכה אדומה. היא מנערת מתוכו שכבת חול דקה וממהרת להניחו בערימת הספרים שהצטברו. ושוב, רוכנת וחופרת, מגלה ספרון הסוגר על דפים מהוהים. היא ממשיכה כך מספר דקות, בשתיקה מתאמצת, בפה קפוץ, במצח בוהק מקומט.
רוח חולפת ומרעידה את האוויר היבש, לאחריה משב חזק יותר, בא ותולש דפים צהובים, מפזרם-מחוללם אל האופק סביב. היא מרימה מבט בהול ומתרוצצת, מנסה לאסוף את הדפים שהופצו, מתבוננת בכאב במילים הנמחקות מעליהם, הולכות ונעלמות.
רק עכשיו היא רואה שאני עוד עומדת מולה, עוד בידיים אסופות לתוכי, בעיניים דוממות.
"למה את לא עוזרת לי?", היא שואלת, עיניה בהולות, נוצצות. קולה חנוק. היא מושיטה יד לבנה ומנסה למשוך את ידי. "בואי, בואי איתי. צריך למהר".
אני נושכת את שפתיי. כמה הייתי רוצה להתכופף אליה עכשיו, לגעת בשיער הנרעד, בפנים המתוחות, לנגב את הדמעה השקופה המזדחלת על לחיה. כמה הייתי רוצה לחבק אותה, לערסל בזרועותיי, ללחוש מילים של נחמה. אך אני עדיין עומדת, לא נענית לאחיזתה, לא נענית לזעקתה.
היא שומטת את ידי בכעס, שולחת בי מבט נזעם, רוקעת ברגליה ואומרת: "את לא מבינה? את לא מבינה שהם ייעלמו? הספרים... צריך להציל אותם... את הדמויות, הרגשות, המקצבים. את לא מבינה?".
חם לי. השמש צורבת מעלי, שולחת קרניים שורפות. ראשי כואב, גופי חלש. אני צמאה צמאה צמאה, משוועת למים.
עכשיו היא זועמת. היא מושכת בי בכוח, שורפת פניי בעיניים של אש שחורה. היא כואבת: "המילים. המילים ייעלמו, המילים יתקמטו, יישכחו, יתפזרו". קולה להוט, נסער. היא מוסיפה לעמוד מולי לרגע ארוך. שתיקה חדה נמתחת בינינו, ממיתה. המבט הזועם הופך אט-אט למבט נכנע, הקול הזועק ללוחש ורפוי. "את לא מבינה?", היא לוחשת, "אם ייעלמו המילים- ימותו כולם. כולם". שפתה התחתונה שמוטה, ביד רועדת היא מגישה לי את הסיפורים שאספה- "תראי, תראי", לוחשת בקול מבולבל, "כולם יימחקו, כולם יישכחו לעולם", וכמו מבינה את הסוף היא נשברת, קורסת על החול הלוהט, מתגוללת במגעו ובלי להשמיע יפחה- היא בוכה. דמעות חרישיות זולגות מעיניה. דמעות גדולות, עגולות נוצצות. אני מתבוננת ורואה שהיא כבר אינה לבנה, גופה הלך והשקיף וכעת הוא מגלה את צבעו של החול, צבע זהוב-דהוי, הולך ונעלם. אף שיערה הלבן הפך זהוב, אף לחייה ושמלתה. רק עיניה נותרו כשהיו- אגם שחור, אגם שוצף. אני מתיישבת על ידה, מלטפת שיערה, מפזרת מנגינה חרישית שתרחף עם החולות. גווה רועד בבכי, רועד ונחלש, נעצר לכדי דממה מוחלטת. היא שולחת יד בודדת, נאחזת בחול הרך. אצבעותיה ננקשות בעצם מוצק. היא מתרוממת מבִּכיה ואוחזת בקצהו, מתאמצת, מתנשפת ושולפת אותו, מתבוננת בדממה בספר שנגלה מולה- כריכה כסופה, דפים רבים, אותיות מובלטות בזהב על הכריכה. היא אינה מניפה אצבע, אינה מטה ראש, רק יושבת ונועצת בו מבט הלוּם, נפחד.
"תפתחי אותו", היא מתחננת בלחש. "תפתחי אותי בשבילי. אני לא יכולה". אני מושכת את הספר מידה ומניחה אותו בינינו. אני מסיטה את הכריכה ופותחת באמצעו של הסיפור. פניה תמהות, מרוכזות. היא מקרבת ראש נפחד, פותחת עיניים גדולות וקוראת. אני רואה את השינוי שעובר עליה. פניה וגופה אינם עוד משקפים את החולות, מול עיניי הם הופכים למילים-מילים. אלפי מילים זורמות בזרועותיה, יוצרות את לחייה, שמלתה. מילים שחורות, נוטפות, דקות. מתרוצצות כנמלים.
אני כואבת אותה. מקרבת ראשי אל ראשה. מביטה בדף שהיא לוחשת.
"עיניים בוהקות בשחור קטיפתי", היא קוראת. ראשה נע מצד לצד, כלא מאמין. היא שותקת לרגע וממשיכה לקרוא- "ומעיניה נגלה אגם של זפת שחורה, רושפת". הופכת דף וממשיכה- "כמו אבנים יקרות שחורות, בעיני שקד גדולות". היא מתקשה לנשום, עוצרת לרגע, מסדירה נשימה. ביד בהולה היא מדפדפת מספר דפים וממשיכה לקרוא- "עלה רך נחת על ראשה, נמחק אל מערבולת שיערה הלבן", שותקת, ושוב-"שיערה התבדר, הלבין תחת פנס הרחוב. עלה נושר בודד נסחף אל בין גליו". ושוב, הופכת דפים וקוראת, שולחת מילים לחלל שתיקתנו. עיניה מתרוצצות, מצחה מבהיק מזיעה ואצבעותיה רועדות.
לפתע היא פוסקת. מתנשפת וחלושה. היא מרימה אליי עיניים עשויות מילים שחורות, בתוכן זועקת הכרה. אני יודעת- היא מבינה. היא מתבוננת על עצמה בבהלה. הידיים, הרגליים, קצוות שיערה- כולה הפכה מילים שחורות, דקות מלהכיל אימתה.
היא שולחת יד קרה ולופתת את זרועי. "תגידי אותי", היא מתחננת, "תגידי עכשיו".
אני משפילה מבט, אוחזת ידיים בחוזקה, ממאנת לבקשתה.
"תקראי אותי", היא מפצירה בי שנית, מילים רטובות זולגות על לחייה. היא אוספת קצוות שיער ומגישה לי. "בבקשה", בוכה אליי ליבה.
לרגע אני נענית לה, נושמת עמוק ולוחשת- "וענן לבן מקיף פניה, כמו פתיתי שלג על ראש רענן". אנו מתבוננות בשיער, איך לרגע הוא מתגשם מולנו, בצבע, במגע וצורה, מהבהב את בוהקו הלבן. רגע אחר כך שבות המילים, נעלמת הממשות.
עיניה מתרחבות מולי- "חזק יותר", היא מבקשת, "תקראי אותי חזק". אני בולעת רוק ולוחשת שוב- "וענן לבן מקיף פניה, כמו פתיתי שלג על ראש רענן". קצוות השיער מתגשמת שנית, ברורה יותר אך עדיין מהבהבת.
היא לוחצת על ידי, קולה נסער, מפציר- "חזק יותר, בבקשה. קיראי אותי בקול רם".
אני משפילה את ראשי ולוחשת: אני לא יכולה.
"בבקשה" היא מפצירה בי שוב, מנסה ללכוד את מבטי, למצוא רחמים בעיניי.
"אני לא יכולה", אני אומרת שנית, נכאבת. נאטמת.
שפתיה מוסיפות ללחוש מילות עזרה, הן מפצירות בי, דוחקות, הולכות ונחלשות, ואני מסרבת מולה וקולי הולך ומתחזק- אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה.
כעת היא שותקת, שפתיה אינן לוחשות, ידיה אינן אוחזות, רק המבט שלה נשלח אליי- כואב. נבגד. היא יודעת, זה נגמר.
אני מסיבה פניי ממנה. יודעת שהיא מתחילה להיעלם. לאיטן נעלמות המילים משיערה, מידיה, מפניה. היא הולכת ודוהה, הולכת ומחווירה, עד שמתמוגגת אל אוויר המדבר הצורב.
אני פוקחת את עיניי ומביטה סביב- מדבר רחב, גבעות של חול. ללא עצים, ללא עורב, ללא סוליה משתפשפת במדרכה אפורה. מסביב פזורים דפים. עשרות דפים מתעופפים, מרחפים, נפוצים אל השמש השותקת. אני מורידה מבטי אל המקום בו ישבה אך היא איננה. לא הותירה זכר. הספר עם הכריכה הכסופה עוד מוטל לצידי, אני מדפדפת בו ורואה איך המילים בו נמחקות אחת אחת, מתאדות אל החום המדברי. אני פותחת את סופו של הספר, מביטה באותיות האחרונות, החותמות, השותקות:
אני לא יכולה.
מחכה מספר רגעים עד שגם הן מתנדפות אל האין.
אני נשכבת על החול רגעים ארוכים. מרגישה את השמש הממיתה, את החולשה המזדחלת, את הצמא שמשתק אותי, מייבש ומפורר.
כשפוקחת עיניים אני מוצאת עצמי על ספסל באמצעו של ליל. הירח והכוכבים שותקים מעל, הרוח מייללת, חתול מנומר קופץ אל גדר אבנים ישנה. אני מניחה את העט מידי, אוספת את הניירות הקמוטים שהצטברו סביב, משליכה אותם לאשפה. ראשי כואב, אני מסוחררת וצמאה, קמה ופוסעת בסמטאות הדרוכות, השקטות. דמעות מציפות את עיניי, זולגות על לחיי, נכנסות אל פי. אני טועמת אותן בקצה לשוני, מבקשת לרוות, להשקיט הצריבה. הדמעות באות בי מלוחות כל כך, יבשות כל כך.
והצמא שבתוכי הולך ומתגבר.
תגובות