[ליצירה]
.
אני דווקא מסכימה עם נעל. האבלות על בית המקדש היא כ"כ מעבר והרבה יותר משמעותית ועוצמתית מהאבלויות הקטנות שלנו. אנחנו יותר מידי מוותרים לעצמינו כשאנו אומרים שזה בסדר, שזה גם חלק מהאבלות. זה לא! זה כל כך מעבר שבן אדם פרטי לא יכול לחוות אפילו קצה שבקצה מזה.
[ליצירה]
.
כמה שהפלאת לכתוב את הלילות האלה.
ודוקא בלילות שלא קורה דבר יש באוויר את התחושה הזו שמשהו מרגש הולך לקרות ומחכים לו ומחכים והוא לא מגיע ובשלב מסוים אני אוחזת בפלאפון ועוצמת עיניים ובכוונה עצומה מנסה להעביר טלפתיה לאנשים שאוהבת- שיתקשרו. וגם זה לא עוזר. ואז הולכת לישון.
וכמובן שבלילות הללו, כמו להכעיס- לא מצליחים להרדם.
אוף. אני שונאת את זה.
[ליצירה]
.
אני כבר מתארת לעצמי איזה מן ילד היית.
בטח היית מהשדונים האלה שכל היום מביטים סביב בעיניים סקרניות ותחמניות ומחפשים במה אפשר לגעת ולחקור ולהחביא ולשחק ולפרק וכו' ושתמיד מלאים במן רוח פרצים כזו שלא נותנת מנוח לאנשים סביבם (היו לך נמשים? כי תמיד הלחיים שלהם זרועות נמשים שובבים) ותמיד הם מסתובבים בשיער פרוע ובגדים מרושלים ובדחף עצום להפגש עם משהו חדש.
והכי חשוב- ברגע שאחד מהמבוגרים מניח עליהם עיניים בדיוק כשהם עסוקים בתעלול נוסף- הם מעלים על פניהם ארשת תמימה וטהורה כזו והם נדמים כילדים ציתניים ביותר שכל מאווה-ליבם הוא שהוריהם ישבעו מהם נחת. וכמובן שהמבוגר מחייך אליהם מדושן עונג ומחפש קרבן אחר. (ושניה אח"כ הם חוזרים אל מעלליהם).
תגובות