בס"ד
רצח סימה התולעת- חלק ב' ואחרון
בהתחלה עמדתי אובדת עצות. ניסיתי לשלוח אותות תת- הכרתיים (סוג של אותות כאלו בין פיצולים) לטל רעות אבל היא הייתה באמצע הספר "נשים קטנות" ולפי אותות הבכי שחזרו אליי הבנתי שג'ו עסוקה כרגע בלהשיב את פני לורי מחיזוריו, מהיכרות רבת השנים שלי עם טל ידעתי שאפילו פיל מצונן המבקש ממנה מתכון לעוגת גזר לא יסיח את דעתה ברגע עצוב שכזה. לכן ויתרתי על הרעיון.
לפתע שמעתי יבובים מיבבים במיוחד.
הן הגיעו מכיוון המלתחות.
מלתחות הבנים.
"משהו כאן מסריח!"- חשבתי לעצמי, מכיוון שעמדתי ליד שירותים ציבוריים זה לא הפתיע אותי במיוחד, ובכל זאת החלטתי לנסות לסייע למקור הבכי. אחרי הכל לאחר שהרגתי את תאומת נפשי הגיע הזמן שאחפש תאום- נפש אחר ואיזה זמן מתאים יותר למציאתו מרגע רומנטי זה על שפת הים בשעת בין ערביים כשהרוח מלחכת בשיערך ועדת תולעים מאיימות להשמידך (טוב, הפרט האחרון לא רומנטי במיוחד אבל הוא מעניק לי את הבעת חסרת הישע הנסוכה על פני נסיכות, גברים אוהבים כאלו הבעות כך שאני בהחלט ביתרון יחסי!).
"הו! עלם מיסתורי וזר! מדוע בכה תבכה? האינך רואה שהתבל כולה מתיפחת בגינך?! המלאכים במשכנם מזילים דמעותיהם, הסביונים והנרקיסים מרכינים עלי כותרותיהם היפים ונסיכות עומדות על פני צוקים במטרה להתאבד"
הבכי פסק, ואני, בליבי בירכתי את טל על השנים הארוכות הללו בהם הרעילה מוחי בספרים הרומנטיים-טיפשיים שהיא קוראת.
העלם התמהמה במקצת ולכן קראתי שוב: "אנא, עלם יקר, חשוף פניך לפניי, אל תשליך יגונך אל האבדון, כל יהבי הוא לשמוע צערך ולהשקיט נפשך הסוערת".
שמעתי חריקת דלת ואחריה צעדים מהוססים, במהרה פיזרתי שיערי ונתנתי לרוח להעיפו, אף פעם לא הבנתי מה רומנטי בגוש שיערות המכה פנייך אבל ככה עשו הנסיכות בספרים ומי אני שאחלוק עליהם?!
הצעדים התקרבו והתקרבו ואז ראיתי אותו.
ברגע הראשון גיליתי שפניו ירקרקות (ותהיתי האם זאת מקנאה או מרגש אהבה סוחף).
ברגע השני ראיתי שפניו קמוטות (ותהיתי האם זה מזקנה או משהות ממושכת במים).
ברגע השלישי הבנתי שעומד מולי מלפפון.
נו, טוב, הלכה תיאוריית תאום הנפש. אני לא מתכוונת לנהל מערכת רגשית עם מלפפון! אני לא אסתכן בכך שיום אחד בטעות אכניס אותו לסלט שלי ואז ירדפו אחריי תפוחי אדמה שריריים! (טוב, אולי תפו"א הם לא בדיוק קרובי משפחה של מלפפונים, אבל עדיף לא להסתכן, תפוח אדמה הוא תפוח אדמה ואף פעם אין לדעת מה הוא מסוגל לעולל!), אבל אם המלפפון כבר צריך עזרה לא יזיק לי לעשות מעשה חסד, זה יגדיל את סאת זכויותיי (המרוקנת למדי) ואולי יעזור לי למצוא את עיר המקלט.
"מלפפון יקר! מדוע נפלו פניך? התוכל לשתפני בנבכי ליבך המלפפוני?"
"אני בוכה כי אני עומד לפני דילמה גורלית ואינני מצליח להגיע לידי החלטה. תמיד ידעתי שיבוא היום בו אצטרך להחליט, הידיעה הזו העיבה על כל חיי הקצרים, כל לילותיי התיסרתי במחשבה על הרגע הזה שמגיע בחיי כל מלפפון והנה הוא הגיע".
"מה זו? מהי הדילמה שבפניה אתה עומד?"
"עליי להחליט אם אני רוצה להיות מלפפון חמוץ במלח או מלפפון חמוץ בחומץ וההחלטה הזו קשה עליי מנשוא. בלילות אני מתהפך במיטתי- חומץ, מלח, חומץ, מלח. במה עליי לבחור?"
"מממממממ…….. בהחלט התלבטות כבדת משקל. אני לא יודעת איך להכריע את הכף וגם לא את המזלג אבל אם אתה רוצה אני עומדת על סף מסע ארוך, בוודאי תפגוש בדרך מלפפונים נוספים שיכוונוך אל עבר יעודך הנכסף".
פניו אורו-"מה?! את באמת מסכימה שאתלווה אלייך?"
פתאום הבנתי שזה יהיה קצת פאדיחה להסתובב בעיר עם מלפפון, לעולם אין לדעת מה ירננו הבריות אך לא יכולתי להכזיבו לאחר שתקווה הסתמנה בירוקת פניו הבוכיות.
"בוודאי שאתה יכול אבל רק בתנאי אחד- אל תבלוט בשטח! זה עוד יכול לפגוע לי בשידוך!"
"יש לי רעיון!"- הוא קיפצץ משמחה, "תמיד אמרו לי שאני שחקן טוב, אני יכול לעטות על פניי ארשת אנושית, הנה, תראי"- והוא עיוות פניו בצורה גמישה למדי. ה"ארשת האנושית" הזו כלל לא הזכירה אנושיות אלא יותר דמתה לפרעוש מעוך על גבי שמשת מכונית אבל לא אמרתי לו זאת כדי לא לפגוע ברגשותיו הפגועים. וחוץ מזה אני מעדיפה שיחשבו שאני מסתובבת עם פרעוש ירוק המעוך על גבי שמשת מכונית מאשר עם מלפפון. כך ששנינו יצאנו מרוצים.
"אני מכנסת לישיבה דחופה את כל משתתפי מבצע מעמומחאע"יה (=מציאת עיר מקלט והכוונת מלפפון חמוץ אל עבר יעודו הנכסף).
הגדרת המשימה: מציאת עיר מקלט והכוונת מלפפון חמוץ אל עבר יעודו הנכסף.
תנאי המשימה: עבודה בתנאי שטח קשים תחת פחד התקפת עדת תולעים שמנמנות ותחת אי ידיעה חותכת האם עדיף מלח או חומץ.
משתתפי המשימה:
מפקדת, יושבת ראש וסגן אלוף משנה-טל רעות 2, או: פיצולה של טל רעות.
טוראי- מלפפון העוטה על פניו הבעה של פרעוש המעוך על גבי שמשת מכונית.
מוסר מלחמה: אין לתת נשק לאויב, אין לחתום איתו על הסכמים ואין להסתפק בגדר הפרדה.
שפת הצופן: מלפפונית ופיצולית.
תוכנית א': עדיין אין.
תוכנית ב': עדיין אין.
תוכנית ג': בתהליכי דיון.
חזק חזק ונתחזק בעד ערי מקלטינו ובעד חמיצות עתידנו.
על החתום: טל רעות 2, או: פיצולה של טל רעות.
מלפפון המתעתד להיות חמוץ (לא ידוע אם בחומץ או במלח)".
לאחר שניסחנו את חוזה המלחמה, שינינו פה ושם (עיין ערך-"שפת הצופן", גיליתי שהמלפפון לא יודע לדבר בפיצולית ואני לא יודעת במלפפונית אז החלטנו לדבר בעברית רגילה) והיינו מרוצים למדי מן התוצאות- החלטנו להתחיל במבצע.
"המפקדת, מה עלינו לעשות עכשיו?"
"למצוא את עיר המקלט".
"אה, נכון". לאחר התמהמהות- "איך נמצא אותה?"
"הבריות מלחשות שלעיר המקלט רשאים להכנס רק מטורפים, רוצחים בשגגה ווירוסים. אתה מכיר מקום כזה?"
"אני לא מכיר מטורפים וגם לא רוצחים בשגגה אבל וירוסים אני מכיר, הם מן חיידקים כאלו שמנסים להשתלט עליך כשאתה צומח. אנחנו, המלפפונים, יחסית חזקים, אבל אחיותנו החסות הירוקות סובלות מהם מאוד".
"יופי, אז אתה יודע לאיזה מקום נכנסים רק וירוסים?"
"לא, אבל אני יודע לאיזה מקום אסור להם להכנס, אולי שם יידעו את התשובה".
"מצוין, איפה המקום הזה?"
"במפעלי חסלט שבגוש קטיף. במקום הזה לא תוכלי למצוא אפילו חיידק אחד המשתלט על עליה הרעננים של החסות"
"נהדר. איך נגיע לשם?"
"זה לא בעיה. עלינו רק למצוא פצצת מרגמה המתעתדת להשתגר לחופי הגוש ומשם- דרכינו קלה".
"איך נמצא פצצת מרגמה?"
"עלינו למצוא קודם ערבי".
"הנה, אני רואה שם ערבי ופצצת מרגמה בידיו. כשהוא ידליק את הפתיל נרוץ אל המרגמה. הוא יחשוב שאתה רק פרעוש המעוך על גבי שמשת מכונית ולכן מן הסתם לא תהיה לו בעיה שגם אתה תצטרף. מובן?"
"מובן. רות סוף"
"למה אמרת רות סוף, אין לנו מכשיר קשר"
"אבל התחשק לי"
"אני המפקדת, אם כבר אני אגיד רות סוף. אני מגידה- רות סוף".
הערבי לא נראה ממהר לאנשהו. לאחר כמה דקות של ציפייה דרוכה הוא קרב אל המרגמה והדליק אותה. באותו הרגע בדיוק רצנו אני- טל רעות והמלפפון אל עבר המרגימה והשתטחנו עליה. הכל עבד לפי התוכנית. הערבי אכן האמין שהמלפפון הוא פרעוש מעוך אבל משהו השתבש.
"אופס, טל, נראה לי שהוא לא מאמין שגם את פרעושית, מה נעשה?"
"מה את עושה כאן?"- שאל הערבי. (אין לי מושג איך כותבים במבטא ערבי כך שתצטרכו לדמיין בעצמכם איך זה היה נשמע).
"זה בסדר, אני איתו. אני גם פרעוש", נתנתי למלפפון מכה קלה במרפקי והוא הנהן כאומר-" כן, כן, גם היא פרעוש".
הערבי האמין לנו ולאחר חלקיק שנייה כבר נורינו באוויר אל עבר חופי גוש קטיף.
"נראה לי שהוא לא הצליח לכוון מי יודע מה. אני לא רואה כאן ים".
"נכון, אבל אני רואה כאן שלט, כתוב עליו "חסלט, ירקות ללא תולעים".
"שייייייווווווווווווו, אם אין כאן תולעים אני יכולה לנשום לרווחה ולפנות מוחי למחשבות חשובות. רק רגע, לא ידעתי שמלפפונים יודעים לקרוא!"
"גם אני לא ידעתי אבל בסיפורים תמיד מקבלים פתאום כוחות על טבעיים".
"וואו. מעניין איזה כוח קסם אני אקבל…"
"טוב, לפי דעתי כדאי ללכת לחממה שבה מרססים את החסות בפעם הראשונה. שם יש ריכוז גדול של וירוסים ולקראת גסיסה אני בטוח שהם יהיו מוכנים לדבר".
"יפה דיברת!"- החמאתי לו. "בוא נמהר לשם!"
כשנכנסו לחממה הזו כמעט והתעלפתי. זה היה נראה כמו חדר עינויים, כמו שואה גרעינית, כמו… כמו מלחמת העולם השלישית. בכל מקום שכבו להם, גוססים- וירוסים, חיידקים ופרעושים למינהם. מיד כשנכנסנו מחק מלפפוני מעל פניו את הפרצוף של הפרעוש המעוך על גבי שמשת מכונית. אומנם החומר הזה לא אמור לפגוע במלפפונים אבל הוא עלול להתבלבל ולחשוב אותו לפרעוש! התהלכנו לנו בתוך גיא המוות, בו הדבר היחיד שצמח היו חסות שמרוב ריסוסים נראו מאוד לא מגרות.
"אני לא הייתי מכניסה אתכן לסלט שלי"- פגעתי בהן במזיד כשראיתי את הבעות ההתנשאות על פניהן. כנראה שדבריי לא עשו עליהן רושם כי הן לא פרצו בבכי כמו שחשבתי. "טוב, יש יותר מידי דוסים שכן מכניסים אותם לסלט אז יש להן ממה לתפוס, גאוותניות זדוניות החיות על גבי פרעושים ווירוסים!".
קרבנו לאחד מן הגוססים שעלול היה להיות חיידק, וירוס או פרעוש (קצת קשה להבדיל בינהם בשלב הזה של גסיסה) ושאלנו אותו:
"וירוס, חיידק או פרעוש יקר. שאלה לנו אליך, התוכל לומר לנו היכן נמצא מקום בו רק וירוסים יכולים להכנס?"
"חה, חה, חה. כבר אין מקום כזה"- לחש הוחא"פ (=וירוס, חיידק או פרעוש) בקול צרוד. "החסלט האלה משתלטים על פני כל מקום אפשרי ומכחידים בדרכם את כל קהילות הקודש של הוחא"פים. תישכחו מזה!"- הוא נזכר בפתגם "צרת רבים חצי נחמה" ובאמת התנחם בראותו את הבעת פניהם המיואשת, "תישכחו מזה. כולנו נמות כאן, בייסורים.. חה, חה , חה…"
מלפפון שחש כי אני עומדת להתעלף מייאוש לקח אותי הצידה ואמר: "אל תדאגי טל רעות2 אני בטוח שקיים מקום כזה. אנחנו רק צריכים לחפש יותר".
וכך, מדדים ביאוש עברנו בין גופות וכמעט- גופות של וחא"פים. חשתי שעולמי מתמוטט עליי ושאלתי את נפשי למות (מותי, כבר?) אבל גם עכשיו היא סירבה להיענות לבקשתי.
לפתע, כמעולם אחר שמעתי צמד קולות מוכרים:
"אתה חושב שהוא ישן?"
"לא יודע, תבדוק אתה"
"אולי הוא מת?"
"אתה חושב כך?"
"לא, אבל ככה אומרים בסרטים"
"די! תפסיק לחזור על בדיחה פעמיים אתה לא מבין שזה כבר לא מצחיק?! למעשה זה מעולם לא הצחיק, שרץ עלוב שכמותך!"
"למי אתה קורא שרץ עלוב, לי?"
"כן, לך! פרצוף תרח מסריח"
"ואתה… אתה, חתיכת צולע מדופלם!"
"אני צולע?!"
"כן, אתה צולע!"
"טוב, נכון, אני אולי צולע אבל לפחות אני לא טיפש! סיני, יפני, אונאאלך תימני!"
"די! תפסיקו עם הריבים האלה! מה אתם, פרעושים או וירוסים?"- שאלתי אותם.
הם נעצרו ואז הסתובבו באיטיות.
"טיפש, זאת היא! עכשיו היא תהרוג אותנו"
"היא לא תזהה אותנו אם תסתום את הפה הגדול שלך!"
"שקט שם, בואו לכאן. אני צריכה לשאול אותכם משהו"
הם התקרבו באיטיות. שמתי לב לאחד מהם יש צליעה קלה ברגל שמאל. צליעה שמשום מה הייתה מוכרת לי.
"אתם יודעים אולי על מקום בו מותר רק לוירוסים, מטורפים ורוצחים בשגגה להיכנס?"
הם החליפו בינהם מבטים מלאי משמעות שלא הבנתי את משמעותם ומשום מה גם הם היו מוכרים לי.
"אנחנו לא וירוסים, לא חיידקים ולא פרעושים. אנחנו כינים המשתייכות לשושלת הכינים העניפה והמכובדה שתחילתה בכינה נחמה המפורסמת"- אמר הכינה הבן (שמעתה והלאה נקרא לו כין אע"פ ששפחתכן הנאמנה מעולם לא שמעה הטייה זו).
"וואי, אתה מזה מוכרים לי, מאיפה אתם בארץ?"
"אמ…. למעשה, למעשה, ייבאו אותנו מחו"ל…. את רואה- כתוב עלינו "MADE IN EJUPT" אנחנו מעשרת המכות שם, נו, בטח שמע, עליהם.." (הערת העורכת: אין לי מושג איך כותבים מצרים באנגלית כך שהמילה שנמצאת לפניכם היא יציר דמיוני הפרוע.אם זה לא נכון, אשמח לקבל תיקונים...)
לא ראיתי שכתוב עליהם את זה והתפלאתי שגם כינים יודעים לקרוא אבל זה לא פגם בהתלהבות שלי- "יו! מגניב! אתם אלה שהצקתם למצרים?! אתם גדולים אתם! אז יכול להיות שמשם אני מכירה אתכם, אתם יודעים, גלגולים קודמים וכאלה"
"כן, ברור שזה משם, נו, מאיפה עוד אנחנו יכולים להכיר?!"- הם אמרו בקול אחד וחייכו חיוכים תחמניים למדי ומוכרים מאוד מאוד.
"בכל מקרה, אנחנו אכן יודעים היכן נמצאת העיר מקלט הזו לנמשים, אמ…. לרוצחים בשגגה ומטורפים ווירוסים, תחצי את הכביש וזה שם".
"מה כ"כ קרוב?" התחלתי להתלהב, "להתראות נמשים יקרים שלי, אמ… כינים יקרים שלי!"
הם החלו להשתרך על פני גיא הגוויות.
למה הם מוכרים לי כ"כ? רק רגע, יש כאן משהו מוזר, אם הם מצאצאי הכינה נחמה, איך זה הגיוני שהם היו במכות מצרים?
הפניתי ראשי לאחור ואז הבנתי.
"תעצרו מיד! נמשים, כינים, חיידקים , פרעושים או מה שלא תהיו- חסרי מצפון!, הניחו את הנשק שלכם, הרימו ידיים ובואו במהירות לכף ידי!"
מכיוון שלא היו להם כלי נשק ולא היו להם ידיים הם התקרבו אליי בהיסוס.
"ר--ר—רררציתתת ממשהווו?" גמגם הכין בלי הצליעה.
"בלמו פיכם! יש כמה דברים שאני צריכה להבין ואתם לא תלכו עד שתסבירו לי אותם! היום בצהריים הייתי בים וגיליתי שהנמשים שלי בורחים ממני. לאחד מהם הייתה צליעה קלה ברגל שמאל אבל עכשיו, כשאני חושבת על זה… לנמשים אין ר-ג-ל-י-י-ם! חכו, זה לא הכל! הנמשים שלי התחנפו אליי ואמרו לי שעורי הוא הענוג ביותר שהיה אי פעם בעולם. אבל, צריך עיון- אם כל חיי הם היו איתי, איך הם יודעים מה המרגש של עורות אחרים?? ועוד משהו- הם עזבו אותי בגלל שפחדו ממה שאני אעשה להם אם ימרו את פי אבל איך, איך לעזאזל נמש יכול להמרות את פי? מה הוא יעשה? יקפוץ ככדור? ירקד כבלרינה? מה הוא יכול לעשות?! נו, תגידו לי!"
"אמממ…. אני חו, חו, חושב ש..שש…שהנמשים שלך, הם.. הם… מו—מוזרים ביותר.." גמגם הכין עם הצליעה.
"אני לא חושבת שהם מוזרים. מה שאני חושבת זה ששניכם חייבים לי הסבר מספק מאוד כי אם לא, אם לא אני אמעך אותכם ברגע זה!"
מלפפון שעדיין לא הבין את מהלך הדברים נשאר עומד בשקט, פניו ירקרקות מן הרגיל.
שני הכינים או מה שהם לא יהיו החלו פורצים בבכי אך אני נותרתי עומדת בקשיחותי!
"בסדר, אני אסביר לך, אבל בבקשה, חוסי על חיי כינין כה עלובות ושפילות נפש!"
"על העונש שלכם נדבר אח"כ. עכשיו אני מצפה להסבר הולם!"
"טוב. אנחנו,כפי שאמרתי, שני כינין עלובי נפש המסתתרים בסבך שיערות בני האדם וחיים על חשבון דמם. בכל מקרה יום אחד הבחנו בך מרחוק, ובכן, אל תיעלבי, אבל לא יכולנו שלא להתגרות מסבך שיערותייך היוצא מגדר הרגיל בג'יפותו וסיבוכו על כל קשריו ולכלוכיו. בשבילנו זה היה כארמון מלוכה וגמרנו אומר לגור בו עד סוף חיינו השפלים. אבל, לא לקחנו בחשבון את נמשייך הנאמנים. אלו לא נתנו לנו להתקרב ואיימו שהם יצרחו אם נקרב ואז את תתעוררי ותהרגי אותו".
"הנמשים… הנמשים הנאמנים שלי… האהובים שלי, מה עשיתם להם! יצורים זדוניים שכמותכם!"
"חכי ותביני. אז באישון לילה אחד, או שזה היה בעפעף…אוף, לא זוכר,יצאנו לדרכינו. השקנו את הנמשים שלך בסם הרדמה, זרקנו אותם לאסלה והורדנו את המים, שמחים על כך שהם נשטפים בביוב ולא יכולים להפריע לנו. חשבנו שהכל בסדר אך אז בדיוק את התעוררת וכיוונת פנייך למראה. חשבנו שתביני הכל אם תראי שנמשייך האהובים חסרים אז מכיוון שבצעירותינו למדנו בביה"ס לדרמה ע"ש נחמה ז"ל ומכיוון שיש לנו כישרון דרמטי יוצא מן הכלל החלטנו להציג פני נמשים. כן, את קולטת. התחזינו לנמשיך האהובים".
"אני לא מאמין! טל, היצורים הללו זקוקים לרמיסה הגונה!"- זעק מלפפון שניחן בחוש נאמנות מאוד מפותח כפי שתיוכחו לדעת.
"ובכן, חיכינו להזדמנות הנכונה לזחול אל עבר שיערך אך כל הזמן היית עם פיצולך וחשבנו שטל רעות 1 תחשוד אם תראה זוג נמשים זוחלים לכיוון השיער אז חיכינו בסבלנות. ואז, אז קרה הרגע שראינו איך הרגת את סימה. כשראינו את זה לא יכולנו שלא לחשוב מה יקרה אם תחשפי את זהותינו האמיתית"
"אז ניסיתם לברוח, אז, בים"
הם החליפו בינהם מבטים מלאי משמעות שהתחלתי להבין את משמעותם.
"ובכן, זה לא נגמר כאן. ברגע שרצחת את סימה הגיעה אלינו בריצה תולעת- שליח. היא הודיעה לנו שעדת התולעים התכוננת לתקיפה והם רוצים שאנחנו נהיה איתם בקשר כדי לגלות להם את מיקומך"
"ממזרים בני בליעל!"- מלפפון קפץ ממקומו כמי שנחש נשכו ורץ לעברם על מנת להראות להם את נחת זרועו המקומטת. "חכה, מלפפון. קודם נשמע את כל הסיפור"
"הם נתנו לנו מכשיר קשר ואמרו לנו שאם לא נודיע להם תוך מחצית השעה איפה את הם ידאגו שאת שארית חיינו נבלה בראש נקי ומסודר למשעי. אבל אז קרה משהו שלא חשבנו שיקרה. את נכנסת לים והמים הרסו את מכשיר הקשר שלנו ולכן חיכינו לרגע שבו נוכל לרדת ממך, להפסיק להתחזות לנמשים, להודיע לתולעים היכן את ולעזוב לעולם שכולו שיערות סבוכות ומלוכלכות".
רעדתי בלי יכולת להפסיק רעדי. הנמשים שלי, האהובים שלי, התולעים שבוודאי ברגע זה קרבים לכאן, והכינים השפלים האלה, הכל סגר עליי בחומת זעזוע, ואז לפתע ידעתי מה עליי לעשות.
"או קיי, כינין בני בליעל! אני אשחרר אתכם בתנאי אחד- שתגלו לי איפה נמצאת עיר המקלט. אם אתם לא יודעים- אחת דינכם למות!"
"רחמנית הרחמניות, אנו כה מודים לך על האפ---"
"תסתום ת'פה שרץ עלוב. תגיד לי איפה היא וזהו!"
"טוב, זוכרת מה שאמרתי לך? זוהי עיר הנמצאת במקום בו לא דרכה כף אדם מעולם, רק מטורפים, וירוסים ורוצחים בשגגה מורשים להיכנס לשם. המטורפים שם כ"כ מטורפים שהם כותבים שטויות ודברי הבל ומדי פעם יש להם מפגשים סודיים בהם הם מקריאים את כל הדברים הללו".
"נו, אז איפה המקום הזה?"
"האמת היא שטל רעות 1 יודעת על המקום הזה"
"היא יודעת עליו? אבל היא לא וירוס ולא רוצחת בשגגה ולא.. ולא… מה?! היא מטורפת?!"
"אל תיבהלי, היא שפויה יחסית למטורפים ששם אבל, כן, היא משתייכת לאותם אנשים הכותבים את דברי ההבל והטירוף שלהם. אני מצטער שאני זה שמביא לך את הבשורה הקשה…"
עולמי חרב עליי. טל הייתה משענת השפיות שלי בחיים ולפתע מתברר לי שהיא לא אחרת מ… מ… מטורפת!
"טוב, אנחנו צריכים ללכת אז אני אסביר לך איך מגיעים לשם. העיר הזאת נמצאת במחשב, באינטרנט יש אתר מסויים שהכתובת שלו היא: WWW.TZURA.CO.IL לשם יכולים להיכנס רק וירוסים, רוצחים בשגגה או אנשים שכותבים דברים חסרי הגיון ושחר ושם הם מפרסמים את הטירוף שלהם. כל עוד תגלשי שם התולעים לא יוכלו להרוג אותך. היי שלום, דרכך לצלחה"- סיים הכין דבריו ופנה ללכת.
"רק רגע, התולעים, מה איתם?"
"אני משער שהם בדרכם לשם. אני מאחל לך המון הצלחה"
"כן, גם אני, להתראות"
"את חושבת שהתולעים אורבות לנו בפנוכו?"
אני ומלפפון התחבאנו מאחורי ביתי האהוב, מתכוננים לתקיפה.
"הגדרת המשימה: השתלטות על המחשב וכניסה לעיר המקלט- צורה.
תנאי המשימה: תנאי שטח קשים תחת מארב תולעים שמנמנות.
משתתפי המשימה:
מפקדת, רסר"ית וסגן אלוף משנה- טל רעות.2
קצין (היי, העלת אותי דרגה!)- מלפפון חמוץ שעדיין לא יודע אם בחומץ או במלח.
תוכנית א': הסתערות תוך כדי הקרבה עצמית.
תוכנית ב': הסתערות תוך כדי הקרבה עצמית.
תוכנית ג': עדיין בתהליכי דיון.
חזק חזק ונתחזק בעד הרי מקלטינו וחמיצות עתידנו!
על החתום:
טל רעות2, הפיצול של טל רעות1 המנויה על מטורפי צורה.
מלפפון חמוץ שכבר לא נראה כמו פרעוש המעוך על גבי שמשת מכונית.
"טל, עדיין לא החלטנו אם עדיף להיות מלפפון חמוץ במלח או בחומץ".
"חמוד, אני מבטיחה לך שברגע שכשנתבצר בעיר המקלט נחשוב על זה ונמצא פתרון".
שלוש, ארבע ו… להסתעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעער!
מאותו רגע הכל קרה כבהילוך איטי. הזכרונות שלי מעורפלים משהו, כאילו שנמצאנו בתוך עננה מטושטשת. איך שאני ומלפפון הסתערנו. איך שכמעט והגענו למחשב אך אז יצאו מכל עבר תולעים שחורות, שמנמנות עם קלשונים בידיים ואש בעניים. איך שהם צרחו: מוות לרוצחת אחותינו המהוללה! מוות לרוצחת אחותינו המהוללה! איך שכמעט והגעתי למחשב אך אז הם סבבו אותי מכל כיוון, הקיפו אותי בטבעת חנק. איך שחיפשתי את מלפפון אך הוא נעלם וחשבתי שהוא בגד בי, איך שעצמתי עניי בטוחה שאלו רגעיי האחרונים,אך אז לפתע, לפתע ראיתי את מלפפון רץ, מחזיק בידו את הצנצנת הוורודה ומפזר את תוכנה על גבי התולעים. איך שהתולעים עזבו אותי והחלו לרמוס את מלפפון שלי, לפני שהספקתי להושיט לו עזרה הם נהפכו לעיסה רירית ומבעבעת ומתו.
קרבתי למלפפון.
"מלפפון, אתה חי?"- שאלתי.
הוא היה מרוסק כולו וחשבתי שהוא מת אך אז שמעתי את קולו הענוג מצטלצל: "טל, אני חי, אני חי"
"הו! מלפפון יקר שלי! אבל, אבל, תסתכל על עצמך, אתה מרוסק. עכשיו אתה לא יכול להיות מלפפון חמוץ במלח ואף לא מלפפון חמוץ בחומץ! מה תעשה?!"
"אבל, טל. הרי זה מושלם. את לא מבינה? נגמרה לי ההתלבטות! עכשיו אני לא צריך להכריע בין חומץ למלח! כל שנותר לי הוא להיות מלפפון כבוש!"
ובזאת תם סיפורי. אני יושבת כעת בעיר המקלט- "צורה", למקרה שעוד עדת תולעים תבוא להרגני. ואתם לא תאמינו את מי גיליתי פה! התברר שגם הנמשים שלי הרגו בשגגה. הם נקלעו לקטטה רווית אלימות באיזה פאב אחד, בטעות הם הרגו את המלצרית והם נסו בבהלה לעיר המקלט הזו. אין בפי מילים היכולות לתאר את השמחה שאחזה בנו בעת פגישתינו. כמובן שמיד הם הונחו במקומם הראוי להם- ליד עניי וליד אפי ומאז נשבענו שרק המוות יפריד ביננו.
ומלפפון? הוא כתב לי מכתב ואמר שהוא מאוד נהנה במפעל לכבישת מלפפונים. לפי החישובים שלי הוא כבר צריך להיות סגור בצנצנת עומד באחד הסופרמרקטים בעיר. למעשה, כשחושבים על זה, המלפפון הכבוש שאני מחזיקה כרגע במזלג די מזכיר אותו.
יאאאאמי.
********************************************************
ואם ברצונכם שאני לא אוסיף לכתוב כאלו דברים חסרי שחר תואילו בטובכם להגיד לטל רעות 1 שפעם הבאה שהיא רואה אותי מתה משיעמום- שתעזוב את הספר שלה ותתיחס אליי!
או לחילופין, תגידו לאמא שלי לא להחליף בין הצנצנות של הסוכר והמלח.
(מבוסס על סיפור אמיתי)
טל רעות
-
"לפעמים אני ריקה מצבע, כמו ציור על מדרכה אחרי גשמים, ויודעת שעכשיו הרגע, להוליד מילים"
(אחינועם ניני)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] . מיכל- איזה יופי שזכרת! הציור ששלחת בהחלט היווה השראה. [ליצירה]
- [ליצירה] אין עלייך, את פשוט אדירה. [ליצירה]
- [ליצירה] . כבר יותר מדי דברים עצובים לערב אחד. הזכיר לי שבבנין שלידי עמדה אשה וצרחה לשפופרת הטלפון בקול צרוד, מותש, נואש כל מיני דברים שנורא לשמוע ("אני שונאת אותך, תעזוב אותי כבר, תפסיק להרוס לי את החיים אני אגזור את עצמי") וזה היה עצוב כי היא שנאה אותו ובכל זאת- לא יכלה לנתק לו את הטלפון מרוב תלות. באמת כבר עצוב מדי. [ליצירה]
- [ליצירה] . או קיי. הכתב הקטן הוגדל לגודל קריא יותר. טעות שלי... [ליצירה]
- [ליצירה] ... משעשע משהו..... [ליצירה]
- [ליצירה] . רן- אני רואה שמאוד מציק לך הקטע עם הנעליים, אז די כבר להתייחס לכללים (או להרגיש לא נוח כשזורקים אותם...) ד"א- הזדעזעתי כשכתבת שההתנחלות היחידה שהיית בה היא אלון שבות. חבר! גוש קטיף קורא אליך! בוא ותראה איכות חיים מה היא! מילון- מושפע ממך? ולסיום- אהבתי לקרוא משהו ראשוני בלי כל העיבודים והמחשבות הקובלות. [ליצירה]
- [ליצירה] ... אהבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] מצחיק תודה על כמה רגעים של שעשוע. אם זה כתוב ברצינות אז מצטערת, לוקחת את הדברים בחזרה... [ליצירה]
- [ליצירה] . היא בחושך כי העולם שכאן הוא לא העולם שלה. הדמיון זה המקום בו היא מרגישה שהיא באמת היא. איך עושים את זה? בעיקר עם פנדה, קצת גזירות וציורים. [ליצירה]
- [ליצירה] * וואי. אני כל- כך כל -כך אוהבת את הכתיבה שלך. [ליצירה]
תגובות