בעזרת ה' הסתיו קרב. חושיי למדו להכירו במשך השנים, לזהות ריחו עוד בהיותו רחוק. כבכל שנה אצא לקראתו. אלבש מיטב בגדיי ואשב על כסא העץ במרפסת ביתי. ואחכה. ציפייה דרוכה המפעפעת בי כל שנה מחדש. אתבונן בערפילי הרקיע- רישומים עדינים באפור. אתבונן בנדידת הציפורים הנסות בבהלה אל ארצות החום. אתבונן בצמרות עצים מלחשות, מרקדות לקראתו ובעלים צהובים מוכתמים באדום הנאחזים בענפים מבוהלים. אתבונן בציפייה דרוכה לרוח קרירה שתבוא, תתלוש עלה שלכת ראשון ותערסל אותו מטה, מבשרת על בוא הסתיו. הסתיו האפור. כשתקרב, אני כבר אחכה לה שם, על כסא העץ. היא תלחש לי מרחוק ואני אדע. היא כאן. אעצום עפעפיי, אשאף אוויר קר, טהור לראותיי ואמתח גופי לקראתה. ואז היא תבוא. בתחילה רפרוף קל מרעיד ריסים, רפרוף שיעורר בי תקווה מחודשת, רטטים רטטים של מאווה. ואחריו- נגיעה רכה, ארוכה, ובעת שגופי מתמכר למגעה המלטף אשמע צעדייך המתגנבים מאחוריי, נישאים ברוח סתיו ראשונה, כבכל שנה. הלטיפה הרכה מתחזקת, עוטפת אותי במצע של סתוויות ואז אחוש אותך. אדע- אתה כאן. ארגיש- ידך מלטפת דבלולי שיערי ומרקם צחוקך נמהל בתווי פניי. אשלח את ידי לחוש אותך, לדעת- אינך הזיה, אך משב הרוח הראשון ידעך ואתה תיעלם. כבכל שנה. כאב האכזבה יפרוץ בדמי, מסלק רסיסי תקווה אחרונים, שישנו ויתעוררו שוב בסתיו הבא. כשאפקח עניי אוכל לראות עלה צהוב ראשון ניתק מן העץ ונישא מטה. הסתיו הגיע. *** התעוררתי בבהלה. תנומת הצהריים ערפלה אותי, נמשכה מעבר לגבול המוקצב. עוד רגע וזה כאן. חייבת למהר, להספיק להגיף התריסים, לסגור חלונות, לנעול כל דלת ולאטום כל פתח. פחד מבעבע בתוכי, ומה אם לא אספיק? מה אם רוח הסתיו הראשונה תשיג אותי ותכנס דרך מפתן דלתי? לא. אסור לי לחשוב מה יקרה. חייבת למהר, לסגור כל פתח, לאטום כל חלון. אסור שהיא תכנס. אסור שאראה עלים ראשונים נופלים. אסור שאריח ריחה, אסור שאחוש מגעה. אסור שאזכור. *** זה היה סוף הקיץ כשאיבדתי את חברתי הטובה. לעולם יובש ושמש ייזכרו אצלי כאבדון. ריקנות מחליאה, מחסור באוויר, הבגדים נדבקו לגוף עת עמדנו סביב קברה הטרי. מן תחושה של חידלון עמדה באוויר, חידלון בצורת שרב אחרון. אנשים הסתגרו בבתים, נדבקים למאוורר מיוזע ואנו עמדנו, אוסף של אבל שחור, סביב לובן בוהק תחת צהוב מסנוור, ממית. דמעותינו התאדו באוויר *** ברגע שהציפו ענינו. הכל היה מהיר כ"כ. האיש במדים בפתח, המבט האטום של אימי, ההבנה שאחי, אחי הגדול, חברי הטוב ביותר איננו עוד. אינות ושוב אינות לכ דה נפשי. הבהובים שחורים, קטעי זכרונות ותמונות- אורי, רטוב, שב מן הים. אורי בחיוך קורץ. אורי במדים… *** אורית בטיול באילת, אורית עם גומות החן החמודות, אורית בצחוק מתגלגל. הבזקים שחורים של זכרונות וההרגשה המטושטשת, המעורפלת- שזה לא יכול להיות אמיתי, שמישהו וודאי יבוא ויאמר *** "סליחה, טעינו במישהו אחר". אך אף אחד לא בא ואמר, אף לא רמז. חיפשתי אותו בעניי, אך לא מצאתיו. הוא וודאי יבוא, הרי זה לא ייתכן. לא ייתכן שמשהו חי כל כך ישכב דומם. וההבנה הכואבת שבאה לאחר כמה ימים, והמחנק, הצריבה הזו. צריבה ביד שהפסיקה לנוע, בעין שכילתה מלאי דמעותיה. צריבה בפה כשמילה לא יכולה להיאמר, בראש- שאינו יכול לחשוב. צריבה בלב הנבגד. אורי, אורי שלי. איך נטשת אותי כך. בגדת בי, עזבת אף בלי לומר שלום. אורי שלי. עם מי אצחק עכשיו? על מי אקפוץ ואכסה עניו? מי ילטף שיערי בלחיצה אבהית? מי ידבר אליי בחמימות, בנעימות כפי שרק אתה יכול? אורי, אח יקר שלי. איך עזבת? הותרת אותי צרובה, שרוטה, חבולה, *** מדממת, מוכה, נטושה, פגועה. ומחשבה בלתי מרפה- אלמלא אותו יום רחוק שהפגיש ביננו, אולי, אולי לא הייתי מכירה אותה, ולא היינו נעשות חברות טובות כל כך, ואולי לא הייתי עומדת כאן עם קבר אחד בחלקה *** וקבר אחד בלב. *** אתה זוכר את היום בו נפגשנו? זה היה לאחר שנה. שנה בלעדיה. אך הפצע לא הגליד כמו שכתוב בספרים אלא רק נפער ונפער, משתק עוד חלק וחלק מגופי. כעסתי על עצמי- הגיע הזמן להתמודד, אך לא יכולתי לשכוח. תמה שנה. מה שהיה אז יום שרב אביך ויבש היה עכשיו שעת תווך כזאת, בין תכלת לאפור. כעת אני מבינה- היא עמדה שם לידי, מביאה בכנפיה תשורה לנחם, אך אז ישבתי, בכיתי, טומנת בחיקי את היומן המשותף של שתינו. כריכה אדומה, בלוייה מרוב שימוש, נושאת בתוכה סיפורים משעשעים ודמעות, שלל צבעים וריחות, זכרונות מימי ילדותינו הבלתי מופרדים. טקס יום השנה החל. קרבתי לקהל האבלים. באותם רגעי יגון לא נשמתי את הפריחה באוויר, לא חשתי איך ליבי נדרך לקראתך, לא ראיתי את הסרטים השקופים נישאים באוויר, סרטים שקופים המרקדים סביבך ברגע בו גורלך משתנה. כל שראיתי זה חוסר תקווה, שכול, קהל צפוף של קדרות ודמע. אימה נשאה דברים בקול סדוק. חשתי שאני חייבת לברוח, לרוץ ולשחרר ממני והלאה את זעקתי האילמת, זו שנאחזה בצלעותיי מהרגע שהבנתי… לפתע ראשי הסתחרר, הקרקע נשמטה תחת רגליי, ידי הושטו לאחוז במשהו ולו הקל ביותר, אחיזה שתציל אותי מאבדון, מהשחור- כחול הזה שהשתלט על מחשבותיי. אימה ירדה מן הבימה כמעט ונפלתי מישהו עלה אחריה מצאתי כסא להיאחז בו נרגעתי. עניי עצומות ואז זה קרה. זו הייתה שעת תווך בין תכלת לאפור והתכלת החל לסוג במגעה העדין של הרוח המרפרפת. היא עטפה אותי, מלטפת במגע של רוך אוורירי, היא נשאה בכפה ריחות טהורים של ארצות רחוקות ומסעות ארוכים. היא נכנסה לליבי, זרמה בדמי, אחר- ייבשה דמעותיי. כשפקחתי את עניי- אתה עמדת שם. *** זה היה הרגע שבו רציתי לברוח. לארוז מעט בגדים וללכת. ללא מטרה, ללא יעד, פשוט- לא להיות כאן. ההבנה שעברה שנה מאז הלך אורי היכתה בי. לא יכולתי. מה כבר יקרה אם אעזוב? אימי לא תימוט, לא תזעק, אפילו דמעה לא תזיל. שום אירוע לא יכול לשבור את שלוות החולין, את השגרה, את הלבן החלק הזה ששורר בביתנו. אמא לבנה, אבא לבן, סבתא לבנה, דודה לבנה. אני ארגמן, וגם אורי. מאז ומתמיד ידענו שאנו שונים. בבית לבן בו הכל אחיד, קבוע וחלק חיים שני ארגמנים. התסיסות בנפש, הלהט בדם, הסחף העוצמתי הזה שנקרא רגש. אצל אימי הרגש היה מן עקצוץ קטן של שמחה, אולי קצת עצב. בדרך כלל אדישות. עקצוץ לא מורגש שלא הזיז שריר בתווי פניה. אך לא אצלנו. אצלנו הרגש הוא סערה מערבלת, מגביהה שחקים או מנמיכה לתהום חסרת- תחתית. פרצי צחוק רמים ולחלופין- יגון עוטף עולם. שלווה מערטלת ולעתים- רוגז מאכל. אצלינו הלהט בעניים לא נכבה. מן זיק בוהק, מבט עטוף שרעפים. ארגמן מזהה ארגמן בעניים. אורי הכיר בי ביום בו אימי נשאה אותי בכפיה בשובה מבית החולים. באותו יום הוא נשבע שנעשה יד אחת להילחם בלבן הסתמי, השליו, השגרתי. והוא הפר שבועתו. לא יכולתי להתהלך בבית בו נישא ריחו, התגלגל צחוקו. לא יכולתי להתהלך בבית בו ספגתי אהבתו, חיבוקי הדוב שלו, האבא והאמא שהוא היה בשבילי. לא יכולתי לשאת את החזרה לשגרה, את ההתעלמות של הוריי מן המוות. כל מה שהשאירו ממנו היה תמונה ממוסגרת ונר זיכרון. בזתי להוריי. ידעתי שדבר לא יערער אותם. חייהם בעוד שישים שנה יתנהלו כביום בו נישאו. מישור דומם ובטוח. שנאתי אותם, רציתי לברוח. האזכרה נגמרה. קהל האנשים החל להצטופף סביבנו, נושאים בין שיניהם שלל של ברכות ניחום שגרתיות שעוד רגע יתעופפו באוויר בחיוך מרחם, מתנשא. לא יכולתי לסבול זאת. פרשתי לצד, מתמוטטת על ספסל עץ, מטמינה ראשי בין ידיי. תלתל משיערי התבדר לו בנגיעה ראשונה של רוח מרפרפת. משב הרוח התגבר. חשתי את אורי נישא בין כנפיו, עוטף אותי בדמות איוושת עלים, מנגב דמעותיי עת ריסיי רועדים, רופא לליבי במגע הקר, המרענן של רוח סתיו ראשונית. הרוח התגברה עוד יותר כששמעתי את הצעדים המהוססים. ניחוחו של אורי עמד באוויר. ליבי געש- אורי שלי. הוא חזר. פקחתי עניי. ארגמן מזהה ארגמן בעניים. עיני נשאבו למבטו המאיר, הנוגה. היכרתי בו והוא בי. אורי ריחף בין כנפי הרוח עוד רגע קט. סובב את הדמות שעמדה מולי, עוטף אותה ואותי במשב מרענן ואחר נעלם, לא לפני שהספיק לנתק שני עלי סתיו צהובים ולשאת אותם מטה בנגיעה קלה. *** יש רגע בחיים שבו הכל מתבהר, מתחבר. העבר והעתיד מתלכדים לנקודה אחת משותפת. נקודה זכה, בראשיתית, תמצית של אמת גלויה. נקודה שבה אתה הופך לחלק מקווי המתאר של היקום. אתה ציפור, סלע בראש ההר, גל המתנפץ אל החוף וחוזר בכניעה. נקודה בה אתה חלק מנשמת העולם. נקודה שבה אתה מבין. *** אתה פשוט מבין. אז הבנתי מה הוביל אותי ליום הזה. איך פיסות חיי התחברו, סוחפות אותי צעד ועוד צעד לנקודה המכרעת הזו בה אור וחושך נפגשים. חשתי את החיות הזורמת בדמי, את תאי גופי מתעוררים, חוזרים לחיים, שמעתי צמיחה מחודשת, פכפוך מעיין השמחה, קרני אור זוהר שבות להאיר, לגרש החושך. הבנתי שאותך הביא לי אורי ברוח הסתיו. ידעתי- אתה האחד. *** ואף אתה ידעת זאת. יכולתי לקרוא את זה בעניך, עיניך הפרושות לפניי כספר פתוח. בתחילה רק הבהוב דק של הלם, אחריו- זיק של הבנה ואז- בעניך הבורקות קראתי הכרה. אוושת עלים הזכירה לי את צעדיה המסתלקים של אורית. מבטינו התנתקו, חזרתי לאזכרה, לקהל הצפוף, המגובב, ובעת שנשאת דבריך ודיברת על אורית הרמתי פניי אליך וחייכתי. לא חשבתי דבר באותם רגעים שהתוודעתי אליך לראשונה. לא תהיתי מי אתה ואיך היכרת את אורית. לא תהיתי מדוע לא ראיתיך בשנה שעברה, בהלוויה, בשבעה, בדמעות. לא תהיתי כיצד מכיר אתה את אורית טוב כל כך שיכולת לפרוט אופייה בכזו מהימנות. מאוחר יותר תספר לי שאתה בן דודה. אותו הבן דוד שהיא סיפרה לי רבות עליו אך מעולם לא ראיתי. מאוחר יותר אבין הבנה כואבת מדוע לא באת שנה שעברה. מאוחר יותר אשאל שאלות ולא אקבל תשובות. כעת, כל שעשיתי הוא להכירך לראשונה. להכירך דרך עניך החומות, הטובות, שמכילות בתוכם את כל אור הבריאה. להכירך דרך קולך המתנגן, הנעים. צלילים הנמתחים ונמשכים, מרקידים עולם בחיותם. *** להכירו דרך מצחו החכם שתלתלים שחורים מכסים אותו. להכירו ולחייך. ולדעת- אנחנו אחד כבר מקדם. כך נועד להיות. אך באותו רגע לא הבחנתי במבע עיניו השקט, השבור, נסוך הכאב. כשעמד מולי לראשונה לא היכרתי זאת בו. הוא התיישב על ידי בספסל. שותק. אף אני שתקתי. כל מילה הייתה מחריבה רגע נינוח ושליו כמו זה. בדממה ישבנו וידענו. *** עברתי תקופות קשות בחיי. עברתי בדידות ועוני, אבל ומחסור. עברתי רגעים שבהם הרגשתי שלעולם ליבי לא יקבל מזור. אך אותו הרגע שבו סיפרת לי לראשונה זכור לי כרגע הקשה מכולם. הרגע שבו נעלמו קרני האור מן העולם, נגוזו אל האין וכל שנותר הוא ריק מוחלט הבולע הכל לתוכו. חשתי שלעולם, לעולם לא אשוב לחייך. החלטת לספר לי זאת עוד בתחילת דרכינו. לפני שיבואו שעות של הימצאות ביחד. לפני שיבואו מילים עטופות ברוך ועדנה. לפני שיבואו השתיקות הנינוחות בשיחה, חללים המלאים באהבה. לפני שיעלה על הפרק השלב הבא. התמסרות מוחלטת לביחד. באותו יום הבחנתי לראשונה בכאב העוצמתי המשוח בעניך. כשלקחת אותי הצידה עניי התרחבו בבהלה. לא רציתי שתדבר, לא רציתי לדעת כל שרציתי הוא *** להמשיך לחיות באושר המשכר שעטף אותנו. להמשיך להתעטף במצעים הרכים של שלווה ורוגע. להמשיך לבנות חלומות בו שזורים שנינו, תמיד אחד, תמיד ביחד. קיוויתי שיחייך ויאמר שסתם דאגתי, שהכאב בעניו זו סתם עייפות מצטברת, אך במקום להשמיע דברי נחמה השמיע את המילים הקשות, הכואבות ביותר ששמעתי בימי חיי. הוא סיפר לי על המחלה שלו. מחלה תורשתית ללא מרפא. הוא הסביר ששנה שעברה עבר התקף ולכן לא היה בהלוויה, בשבעה. הוא הסגיר את הנורא מכל- שהרופאים אמרו שזה קרוב. שהקיץ שיבוא ייקח אותו בכפיו. הוא שתק עת התנפצו תקוותי באוויר ואחר, בקול שבור המשיך ואמר שעליי להחליט, עדיין לא מאוחר. אם אפרוש כעת ליבי יירפא, יתאחה ויוכל להינתן בשנית. אם אפרוש כעת עוד אוכל לחוש שמחה ושלימות בזרועות של אחר. עוד אוכל לנהל חיים טובים בלעדיו. עוד אוכל להמשיך. רציתי לצעוק, לצרוח, להפסיק העולם ממנהגו, לקבול על הרוע, על חוסר הצדק. לנתץ את הכאב בעניו. רציתי שיפסיק לדבר. רציתי שיפסיק להתבונן בי כך. במבט של פרידה. אך במקום זאת דממתי. הוא לחש לי מילים אחרונות של רוך והלך לו. התמוטטתי על האדמה הרכה, מפצירה בה שתיקח אותי אליה, עורגת להיקבר תחתיה, להתכסות בעפר שיחניק את הכאב, את האבדון, את הדמעות שהכתימו פניי, צווארי, אצבעותיי. שיחניק את המחשבות הנוראיות שהתרוצצו במוחי. חשבתי על אורי, *** על אורית. על החידלון שבא לאחר מותה. על הכאב הממכר, הלב המנותץ שלא נרפא. על ההרגשה שלעולם לא אוכל לשמוח. לעולם לא אוכל לחייך למראה חרציות, לעולם לא אמצא מרגוע בצלילי פסנתר, לעולם לא אבכה מאושר לקול התנפצות גלים אל החוף. אך ליבי נרפא תחת מגעך בנפשי וקיבלתי את אותם הדברים בחזרה. אך יודעת, לא אוכל, לא אוכל לשאת זאת בשנית. הלב השבור שיבוא אחריך לעולם לא יירפא, רסיסיו יחתכו בבשרי לעולם,עת יזקין העור עוד אחוש את להט החרב בתוכי, עוד אחוש את כאב הריחוק, את הגעגוע. האם לבחור בחיים קצרים לצדך או בחיים נוחים בזרועות אחר? דמעותיי יבשו. החלטה גמלה בליבי. לא אחזור בה, לא אחזור. "אהוב שלי, האור והצללים בטללים כוכב הערב. החיוך שלו, המר הכאב שלא נגמר לי, נערי חלום עצוב של יופי וחיוך שלא יחלוף לי לעולם". (נתן יונתן) *** שכבתי על האדמה הרכה בזמן שהפציע שחר אחרון. ההחלטה התגבשה בתוכי. ואיתה בא השינוי. בכיתי עד שעניי נעצמו, נוצצות תחת מגע טל הבוקר. עלי שלכת אחרונים נפלו מטה, מותירים עצים ערומים, גלמודים. עלי שלכת אחרונים נפלו מטה, עלים ארגמניים, המכסים אותי תחתם. ואז לובן הבוקר הופיע. אחיד, מבהיק, מסנוור, מכסה עין כל. "אם תלך עכשיו הכל עוד יישאר לי קצף חרציות, שלהביות זהב צפצפה כסופה, הלב שלי אומר לי: אם לומר שלום, אז בוא נאמר עכשיו". (נתן יונתן) *** נישאנו בטקס פשוט וצנוע. בני משפחה וכמה מכרים וותיקים. ההבנה הכואבת עמדה באוויר והסתחררה סביבינו עת רקדנו לצלילי חליל, אך היא לא הפחיתה מעצמת השמחה, לא גרעה מכמות האהבה ששררה בחדר, אף לא צמצמה את האושר שזרם בין לבבינו ואיחד אותם בשפה משותפת. לא יהיה זה שקר לומר שכל קרני האור בעולם, כל השלומות, כל החיוכים התרכזו בביתנו הקטן בתקופה הקצרה בה חיינו יחד. חיינו חיים שקטים, פשוטים. יום יום קמנו, יושבים לארוחת בוקר ונפרדים בנשיקה לעבודה. כשחזרנו- נחנו במרפסת, אוחזים ידיים, מביטים בקרני שמש אחרונות המרצדות על פני תבל ואחר נעלמות באופק, מפנות מקום לניצנוצי כוכבים. חיינו חיים שקטים, פשוטים אך מלאים באהבה, ברכות, בחיוכים מלטפים. שלימות עוטפת, אחידות שמעטים הם החווים אותה. מצאנו את המקום שלנו בעולם וליבינו שריחף בשחקים- כאב מרוב שלווה ויופי. הרופאים טעו. הקיץ לא לקח אותך איתו. האהבה שלנו העניקה לך כמה חודשים נוספים להתערטל בתוך היופי הממלא הזה. הקיץ לא לקח אותך איתו. היה זה הסתיו. כשעלה ראשון נפל, הוא נחת לעולם בלעדיך. *** לבשתי שמלה לבנה. המאפרת עיצבה את ההינומה הלבנה של ראשי. היא הושיטה לי זר עטוף סחלבים לבנים והטקס החל. אין לי מה לספר על חיי ואין לי מה להתלונן. בעלי היה אדם נעים והתייחס אליי בחביבות. ילדי חמודים וכך אף נכדיי וניניי. עבודתי הייתה טובה ופרנסתי מספקת. היו לי רגעי שמחה, היו רגעי אהבה. היו רגעים שחשתי שלווה. נכון- אך רגע לא דמה לזמנים שהייתי איתו אך גם אף צרה לא שברה ליבי כמו אז, בחופה כשהבחנתי בו, נחבא בין הצללים, מלווה אותי בעניו, נפרד ממני לשלום כשניתנתי לאחר. חשבתי שלעולם לא אשכח את המבט שהיה לו בעניים. התהום הפעורה, הכאב החזק הזה, זעקות אילמות הבהבו בעניו, מתביעות אותו בחותם ייסורים. הפניתי ראשי כשזיהיתי את הניצוץ הארגמני בעניו. הוא הרכין ראשו כשזיהה את הלבן בשלי. חשבתי שלעולם לא אשכח זאת, שליבי לעולם לא יחלים, אך ידי הזמן ליטפוני, פיסלו ליבי מחדש, מעצבים אותו ברכות. שכחתי זאת כשם ששכחתי את הרגע שבו הבין. איך הוא סב על עקבותיו ונעלם מחיי לנצח. הרופאים צדקו. הקיץ לקח אותו ברוח שרב ראשונה. כשהאבק ירד מטה חשתי את פעימת ליבו האחרונה. ומאז לא חשבתי עליו. רק פעם בשנה הוא חוזר, ברוח סתיו ראשונה. מתדפק על חלונות ביתי האטומים, על תריסיי המוגפים. אך אני לא פותחת. אסור שאזכור. גם בלבן לפעמים יש ספיקות. "כזאת אנוכי: שקטה כמימי אגם, אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות ושיריו של פרנסיס ז'ם בשכבר הימים עטתה נפשי ארגמן. ועל ראשי ההרים לאחד הייתי עם הרוחות הגדולות עם צריחת נשרים. בשכבר הימים… זה היה בשכבר הימים. העתים משתנות ועכשיו- הנה אנכי כזאת." (רחל) *** עכשיו אני זקנה, אך אני יודעת. הסתיו הזה יהיה שונה מן הסתווים שחלפו. אפשר לנשום את ריח השינוי נישא באוויר, אפשר לשאוף אותו לריאותיך, אפשר לשלוח יד ולקלף שכבה של שינוי שהצטברה על הזגוגית. הסתיו הזה, אני יודעת, יהיה אחר. . כבכל שנה אצא לקראתו. אלבש מיטב בגדיי ואשב על כסא העץ במרפסת ביתי. ואחכה. אתבונן בערפילי הרקיע- רישומים עדינים באפור. אתבונן בנדידת הציפורים הנסות בבהלה אל ארצות החום. אתבונן בצמרות עצים מלחשות, מרקדות לקראתו ובעלים צהובים מוכתמים באדום הנאחזים בענפים מבוהלים. אתבונן בציפייה דרוכה לרוח קרירה שתבוא, תתלוש עלה שלכת ראשון ותערסל אותו מטה, מבשרת על בוא הסתיו. הסתיו האפור. כשתקרב, אני כבר אחכה לה שם, על כסא העץ. היא תלחש לי מרחוק ואני אדע. היא כאן. אעצום עפעפיי, אשאף אוויר קר, טהור לראותיי ואמתח גופי לקראתה. ואז היא תבוא. בתחילה רפרוף קל מרעיד ריסים, רפרוף שיעורר בי תקווה מחודשת, רטטים רטטים של מאווה. ואחריו- נגיעה רכה, ארוכה, ובעת שגופי מתמכר למגעה המלטף אשמע צעדייך המתגנבים מאחוריי, נישאים ברוח סתיו ראשונה, כבכל שנה. הלטיפה הרכה מתחזקת, עוטפת אותי במצע של סתוויות ואז אחוש אותך. הנוכחות שלך תעמוד באוויר, ניחוחך יעטוף אותי. אתה תשלח את ידך, תלטף דבלולי שיערי הלבן ומרקם צחוקך ימהל בתווי פניי הקמוטים. אשלח את ידי הזקנה, הרועדת, לדעת- אינך הזיה, אצבעותיי יפגשו בשלך, ישתלבו בם. כשאפקח עניי אעמוד מול מבט אפוף אהבה. עניים חומות, מרקדות, שליוו אותי כל חיי. אתבונן בך ואקרא אהבה ותום ורכות נעורים. אקרא בך גם געגוע, תקווה וחיוכים מרצדים. כעת אראה, הכאב שבעניך נגוז, מפנה מקום לחרטה קשה ממילים. צחוקי יתגלגל באוויר כשאפנה אליך ואומר. אהובי, אני לא מתחרטת. הכאב, הניתוץ, השברים, הדימום- הכל עברתי בשבילך,. הכל עברתי בשביל הרגע הזה. והחרטה האחרונה בעיניך תימוג. וכשרוח הסתיו הראשונה תינשא באוויר אנשום נשימתי האחרונה ואצטרף אליה. בלכתי אנתק עלה שלכת ראשון שיתערסל ברכות מטה. אהוב יקר, אני באה, אני באה אליך.