מותחת את היד אחורה, מחפשת את המקום הזה, האבוד. מתחת לעורף, בין הכתפיים, מתחת לצלעות הבולטות הללו שבגב. מותחת את היד עוד ועוד, מחפשת את זה, מחפשת סימן של קטיעה או קטימה או של משהו כרות אחר, כי זה חייב להיות שם. לא יכול להיות אחרת. אחר כך מפשילה את החולצה, מתבוננת בראי. הראש נמתח, מהסס, מחפש, תוהה אך לא מוצא את זה, לא מוצא את הסימן של הכנפיים שבטוח היו שם.
***
היא עומדת על גג הבניין, טובלת במשחק של חושך ואורות. לפניה משתרעת עיר מנומנמת, מעורסלת לתוך החושך הסמיך הזה. מכאן, האנשים נראים כל כך קטנים עד שאי אפשר לראות למי מהם יש כנפיים.
זה ערב חשוך, חשוך מאוד, והאור החיוור של הירח הוא היחיד שנאבק בעלטה. היא צועדת לאיטה על שפת הגג, מושיטה יד ונוגעת במעקה הברזל החלקלק, אצבעותיה מטוות שביל כסוף תחת מעטה טחוב של מים ואבק. היא נושמת עמוקות, מניחה לשקט להרגיע אותה.
אינה ממהרת לשום מקום. לפניה לילה שלם להיפרד.
היא נעצרת. ידיה אוחזות במעקה הקריר, מעבירות אליו את כל כובד משקלה. היא מעבירה מעליו רגל ועוד רגל ונעמדת אחריו.
כעת, שום דבר אינו מפריד אותה מן השקט הזה. עומדת שם, פסיעה דקה בין יציבות לחושך, בין מוות ולחיים. היא מזדקפת, נפתחת אל המראה המהמם של עיר טובלת באורות. היא עוצמת עיניה, מניחה לרוח הקרירה להדוף בה, לפרוע שיערה, להצעיף עיניה. היא ממצמצת להרחיק דמעה ונושמת אל קירבה את הריח הטהור הזה של נצחיות.
בלי משים הידיים נפרשות לצדדים, מִתְחָיוֹת מן החופש שנפרש בהן. מתרווחות, מתרפות, נוגעות באוויר הלילי הטהור ונושמות אותו אל קירבן. לחייה מאדימות, בוערות מן התשוקה הזו אל האין- סוף.
וכאן זה המקום הטבעי שלה, תלויה מעל רחובות קטנים, אורות מנצנצים, טובלת בתוך הפלא השחור והסמיך הזה, מתכרבלת בזוהר לבנה וכוכבים.
וכאן זה המקום הטבעי שלה, כמעט. רק לפרוש ידיים ולקפוץ אל המרחב האינסופי, הקסום כל כך הזה. לפרוש ידיים ולעוף בתוך פלא הרוחות והגשמים, לדאות בשקט אוורירי, חזק וקר, לקפוא בתוך החופש השחור, להיחלש אל תוכו, להרפות. לעצום עיניים ולהתעטף בפרץ התשוקה שסוף-סוף מתממשת.
היא פוקחת עיניים, נזכרת ביום בו גילתה זאת.
באותה תקופה עבדה כמלצרית בבית קפה קטן. המשכורת הייתה נמוכה, והמשמרות מתישות- אך שם, בין סירים ללקוחות, היא מצאה מפלט מעיניה הנוקבות של אימהּ.
המתח בבית עמד בינהן, עטף את קירות חדרה באבק של אכזבה. חיצי-שאלות ננעצו בה בקוּמה כל בוקר- מה עם העתיד המקצועי שלך? מה עם החיים? ההרשמה כמעט ונגמרת- למה את לא מחליטה?
והיא, היא שתקה ופילסה נתיבים בין ובתוך חיצים. נפצעת אך נושכת שפה ושותקת.
אימהּ הזמינה לה טפסים- לחשבונאות, הנדסה ומשפטים. היא ישבה מולם ערב שלם, בוהה בכתב הצפוף והשחור, מניחה לו לרָקֶד בין רקותיה. לאחר מכן מילאה אותם בחוסר חשק, מכסה חללים בתשובות סתמיות, מטביעה בהם את רִפְיונה ומשלחת על פני הדואר.
ערב אחד שבה מן העבודה אל המטבח הקטן. אימהּ ציפתה לה שם, דרוכה, אוחזת ספל קפה שהספיק להתקרר.
היא הבינה שהכל כבר נשבר, ושאין לאן לברוח. חוששת שאימהּ תקבל התקף נוסף. עומדת מולה, משפילה מבט ומתכנסת.
"התקשרו מבית הספר למחול"- אמרה אימהּ בקול שקט, קפוא כגליד של קרח.
"אמרו ששלחת טפסים ושאת מוזמנת למבחן"- אחיזתה בספל הודקה, והיא יושבת נטויה, מתוחה- כמו לילה לבן שלפני הסערה.
היא עמדה מול אימה, מחווירה ועייפה, אצבעותיה נשלבות אחת בשניה, שוקטות ודרוכות. בקול שקט אמרה: "אני עדיין לא יודעת. רק בודקת. שאולי". משפילה מבט ושותקת.
היא הרגישה את הכתפיים המזדקפות של אימה, את הכּוֹחניות שמתקוממת בה, הרגישה את המבט הנעוץ בה, שרוף מאכזבות.
"את כמו ילדה קטנה", אמרה אימה בקול צורם, רעוּד.
"משתעשעת בחלומות על מיצוי והשלמה. תראי אותך- שבירה כזו, לא בנויה למאבק העיקש של העולם".
והיא עומדת שם, מחבקת עצמה ולוחשת- "אמא. אסור לך להתרגש. הרופא אמר".
אך אימה בשלה- נפרצת מכל המחסומים שנבנו בה, מניחה לארס ולמירמור להגביה קולם, להתפקע.
"חיה בתוך דמיונות, חולפת על פני הימים באדישות רפויה, בניתוק. איך את מתנהלת בריקנות הזו של החיים שלך, בורחת מהחלטות, מעשייה. עוטפת עצמך בהתכחשות. מה יהיה על התואר שלך? מה עם פרנסה?"
והיא, עדיין שותקת, לבנה וסוערת, מזכירה לעצמה לייצב את הקול, לדבר בסבלנות.
כעת אימה מתרוממת בזעם, עיניה נפתחות, גבותיה מתכווצות והיא יורה את המילים הפוצעות ההלו ששותקות בבית כבר עשרים שנה:
"תביטי באבא שלך, לבן ונידף. זו הדרך שבה את בוחרת? חיים של חולשה וחדלון, של חלומות נטולי ממשות. תראי אותו- חולם חלומות על צלילים ואמנות, אך נשאר ללא תעסוקה".
זה הרגע שלא יכלה לוותר. פרקי אצבעותיה נתפסו בידית הדלת, נלחצות אל המתכת הקרה. נסגרות ומלבינות.
היא פתחה את הדלת לרווחה וסערה דרכה החוצה, אל רחוב הומה וקפוא של שעת ערב.
בתחילה פסעה במורד הרחוב. צעדים רחבים ונוקשים. סוערים. אחר הגבירה מהירות עד שהחלה לרוץ. רצה ורצה ברחובות, חולפת על פני אנשים ומדרכות, מטופפת על פני שלוליות ופנסים, סוערת בתוכה את כל הרגש הזה. רצה בתוך הכעס שבפנים, לא שמה ליבה אל אזהרות אנשים, אל מבטים מופתעים, אל הגשם הצולף בה, מרטיב ומצמרר. רצה חסרת נשימה, הלוּמָה וחוֹלשת, בורחת מן הקולות הלא מסופקים המלווים אותה כל משך חייה.
בנפש סעוּרה ופוצעת התפזרה שם ברחובות, בורחת אל האינסוף ללא שליטה או מטרה. נזכרת במבטי האישור אותם קטפה במשך חייה. איך הניחה להם להוביל אותה? להמית ולהחיות כל פעם מחדש. איך הניחה להם לשבור אותה, טיפשה כל כך.
לבסוף התעייפה, עמדה בצד, שפופה והולמת. עיניה עצומות, ידיה רועדות וליבה עולה ויורד, מתנשף, מסדיר נשימה.
כשפקחה עיניים הביטה למעלה וראתה-
בניין גבוה, ראשו טובל בזוהר כוכבים.
כשהגיעה לגג היססה מעט, בתחושה פנימית יודעת שהעולם עומד להשתנות. היא עמדה בשקט, מתוודעת ללבד העמוק הזה. אחר התקרבה בזהירות אל המעקה.
המראה שנגלה לעיניה הבהיל אותה.
עולם שחור פרוש באילמות, עולם רחב, נטול גבולות וזמן, מתחייה לפניה במלוא יופיו וכאביו.
השחור האפל הזה שיתק אותה. שחור סמיך, מבריק כל-כך, מכותר באלפי כוכבים. והתהום הזו- תהום אינסופית של חושך וחדלון, לוחשת לה סודות של כישופים.
עמדה שם בפה פעור, עיניים נוצצות. חשה איך הלב משתאה ומתפקע למול הפלא הזה, איך ידיה מושטות אל האורות הנוצצים, אל האוויר הטהור, נפרשות לצדדים ופורצות אל המרחבים הקפואים.
עמדה שם, שיכורה ומהופנטת, מתמסרת ליופי הצורב, לאורות, לסנוורים, ללב המתפקע. עמדה שם ובכתה. ובכתה. מתייפחת כמו ילדה קטנה. דמעות של אושר וכאב עלו בה, מציפות את עולמה במליחות בוהקת, נוטפות את היופי הטהור הזה. לחייה קפואות ובוערות, והיא עומדת ובוכה.
וכשבאה בה הרוח- חשה זאת בעצמה. חשה את הרצון החזק לכנפיים. תשוקה עזה לפול אל אושר הרוחות והימים, להתנער אל הכאב המהמם הזה, לפרוץ אותו ואת עצמה, להתמזג עם החושך האוטם, להתבטל בתוכו. רצתה להשתגע אל תוך אויר שחור. לתת לרוח להצליף בה, להקפיא אותה, לשאת אותה מעל ובין אורות.
אז היה הרגע שהגוף התעורר, כמו מצא את המקום הנכון, היחיד לו בעולם. הרגליים החלו נעות בפרץ תשוקה ורגשות, נואשות להכיל את האושר הכואב הזה, את המרחבים שנפרצו בה. את השחור. בתחילה נעות באיטיות, מגששות באפילה את התחושה המוכרת אך זרה, נוגעות בלטיפות של אוויר ואינות, בחלל שקוף המחכה לה זה שנים. ואז, אז צוברות בטחון- תנועות מהוססות הופכות להשתלחוּת מיוסרת באוויר, נמסכות במחול הידיים והלב, אצבעותיה נפרשות ומתאספות, זרועותיה נמתחות ונמשכות אל ההלם הזה של מעוף. והיא רוקדת שם, לצלילי האושר בליבה, כמו מטורפת פורצת חירות לראש ולצוואר, לברכיים ולמרפקים, לכתפיים שאחוזות בשכרות המתעתעת של עצמה.
כמו סערה התפרצה שם, עטופת רוחות ועלים, מתפזרת אל החלל השחור, המעומעם. גופה כמו גלים זועמים המתנפצים אל החלל, עטים על החושך הזה, מתמסרים אליו, והיא נפרשת אל הטוהר הקפוא, נמתחת מעלה, בועטת ברצפת בטון ומשלחת עצמה אל המרחב שנמהל בתוכה, שמהפנט. רוקדת במלוא כוחה, במלוא כאביה, פורצת בעוז ובזעם, מתמסרת למאווה חזק של תעופה. מרחפת באוויר, משתכרת מן האינות הזו, מן הרוח שמכה בה, מן הפנסים המאירים ומצלילים את מחולה.
והדמעות מוסיפות לזלוג בה. מתערבבות באגלי זיעה ואנחות, עוטפות את ריקודה במעטה שקוף של מציאה.
רוחפת ונופלת, נשברת ופורצת שוב.
וכשנפלה באפיסת כוחות הניחה לעצמה לדמום שם, שוכבת על רצפת בטון קרה, מתנשפת את החושך הזה, את השתיקה.
שמוטת אברים שכבה שם, בהולה ובוערת, עיניה נשואות לכוכבים ובפעם הראשונה בחייה- חשה רגיעה.
*
נרשמה ללימודי תנועה.
המורה, אישה קטנה ורזה, התבוננה בה כל השיעור, בוחנת ובודקת. היא ניגשה אליה לרקע הצליל האחרון ונזפה בה על ריקוד מרושל, על חוסר גמישות, על תנועות מסורבלות וזרועות שהתנוונו, אך בסיום דבריה נגעה בה ביד חמה, ובעיניים נוצצות אמרה שמהאש שבה- אי אפשר להתעלם. אמרה שהתנועות שלה בוערות בחדר, מהפנטות את החלל. כמו הר געש מתפרץ היא רוקדת, כל תנועה בוקעת מבפנים. הכי אמיתית. הכי בוערת. וזה סוחף.
היא חייכה אל המורה, מותשת מן ההתפרצות הזו, חשה איך הגוף רוצה לנוח ואיך הלב דורש לרקוד.
וכך היא התמכרה לריקוד, מניחה לו למלא כל תא מחייה, מזיכרונה. מניחה לו ללחוש אותה בלילות, לכאוב אותה בימים. מתמכרת לזרמים שבוערים בה, לרגשות הלוהטים, לאשליה.
רק שם ידעה את עצמה. עומדת על במה קטנה, אולם חשוך, אור קטן מזליח עליה והיא נעה בתוכו. בתחילה נעה באיטיות, מגששת את השקט שעוטף אותה, מחפשת את הקצב והשתיקה. נעה בתנועות רכות, מעוגלות. פותחת עצמה אל הצלילים ואל הנגיעות החלושות ברצפה ובאוויר. ואז היא עוצמת עיניים והצלילים הולמים בה. היא מרגישה את החושך במרפקיה, את הלהט בעורפה, חשה את התהום האפילה הזו שנפערת לה בבטן, פורשת זרועות קרירות של נצח- חשה את הרגש השביר שבתוכה, העדין הזה, ואיך הוא נמשך אל התהום האינסופית, נסחף אליה. והיא זורקת עצמה אל התהום ואל הרוח. מתמסרת לעוצמות הולמות של כמהון. אינה יודעת מהיכן סופגת את הכוחות הללו- איך בועטת בקרקע ונזרקת אל האוויר, איך מסתובבת ומתערבלת בתוכו, מושיטה ידיים שנספגות בחושך הקריר הזה, נעטפת אל הצלילים, אל המחול.
והיא רוקדת בעיניים עצומות, שוכחת מן הרעש שבחוץ. שוכחת עולם של אנשים ומדרכות ובניינים, רוקדת את הבפנים הרגיש שבתוכה. מקום קדוש וכואב ועמוק.
עיניה מכווצות, פניה קפואות, והיא רוקדת ובוכה.
ושם חשה את הכנפיים. כאילו שנים של יציבה חיכו לרגע הזה, לרגע הקצר אך נצחי בו היא נתונה באוויר, חופשייה מגבול של זמן ומקום, חופשייה מאדמה. מרחפת בחלל בבועה של עצמה- ידיה מושטות, צווארה מתוח, גופה מכונס, ורגליה נוגעות בטוהר הזה של אינסוף.
רק שם חשה את המקום האבוּד שבתוכה, המקום שחיפשה זמן כה רב- איך הוא מתעורר לחיים, מתרפא מחיוורונו ושולח בה אותות של הכרה.
רק שם חשה את הכנפיים. גמישות ושבריריות, משתוקקות כל כך. הן מתחיות בה, נרעדות מן הדממה הזו, מצטנפות אל החירות. פורשות עצמן אל המחול המסחרר ומתמסרות אליו.
וזה כָּאָב.
השרירים כאבו והגב. השריטות והשפשוף הבוער, הגוף המפורק של אחרי הופעה.
אך יותר מכל כאבו הנפילות- איך מתוך שיכרות המחול היא נופלת על הקרקע, כבדה כל כך ונואשת. איך בבת אחת פגה הגמישות, מתמוססת הבעירה. איך ברגע אחד נשברות הכנפיים, נופלות ומתנפצות על הרצפה. והיא נופלת בתוכן, מתבוססת ברסיסי הטוהר-שהיה, כואבת את הריחוק והשבירה, את החלום והאכזבה. מגרדת שבריר של זוהר מבין הצלילים וסוערת שוב- רק כדי ליפול בחזרה. ליפול אל התעתוע הזה, להתרסק מן ההזיה.
לזכור ולכאוב שאין לה כנפיים, שזו רק אשליה.
*
כעת היא מתנערת מן הזיכרונות הללו ומוצאת עצמה עומדת שם, מול התהום החשוכה, ידיה אוחזות במעקה הלחוץ אל גבה. תחתיה, ברחוב, פוסעים אנשים קטנים. היא מתמתחת ונזכרת במשחק הילדות הישן הזה.
כשהייתה ילדה, אהבה לחפש אנשים עם כנפיים.
הייתה יושבת על ספסל ומתבוננת סביב, עיניה עוקבות אחר עוברי אורח ומזהות בקלות את אלו, השונים. אהבה לשבת על הספסל, ברכיה אסופות אל חיקה- ולהתבונן בהם. עולה חדש מרוסיה בעל שפתיים עבות ופנים סמוקות עבר שם, העניבה האפורה זרה לפניו החיוורות, גופו לחוץ בחליפה חומה ואצבעותיו נעות באוויר, כפורטות על קלידי פסנתר נוצצים. הוא היה מבוגר אך כנפיו רעננות כשל ילד, תמימות ורכות, רועדות על גבו ומתכסות מאנשים חולפים. היא ישבה והתבוננה בו, מדמיינת את חייו ברוסיה. איך ישב על במה באולם נרחב, קהל רב מחכה בשתיקה לצליליו. דמיינה את ליבו שהלם בפראות מול פסנתר הכנף השחור, את עיניו שליטפו את השחור המבריק והחלק ואת האצבעות הגמישות, עטויות בכסיה לבנה, שקרבו אל הקלידים בהתרגשות וסערו בתוכם סימפוניה של פריטות ותווים.
הייתה מלווה אותו במבטה ומחפשת אדם חדש.
זכרה את עקרת הבית, צועדת שפופה בתוך ההמון, כורעת תחת נטל שקיות עם דלעת וצנון וגזרים. הייתה מתבוננת בה- בשיער הצבוע, בחלוק הפרחוני, בשפתיים החתומות בליפסטיק זרחני ויכלה לראות אותה יורדת מן המיטה באישון ליל ומדליקה את האור במטבח. הילדים כבר ישנים, מקולחים, והבעל נם שנתו. והיא יושבת שם, נשענת על הקיר, אוחזת בידה פנקס קטן ומחפשת מילים.
את השירים תחביא עמוק בתוך חלוקיה, לא תעז לספר לאף אחד, אך בין בישול לנקיון היא תכניס יד ותרגיש את מגע הנייר, והכנפיים שלה, הכנפיים הדהויות והשפופות- יזהרו מעט, מזרימות חיות לפנים העייפות.
היו אנשים עם כנפיים של מישהו אחר, היא יכלה לראות את הדבק המשוח במפגש הכנפיים עם הגב, מנסה להדקן אל המעיל. יכלה לראות את התוכניות שזמם, את השקרים. איך נגע בזכויות יוצרים, הוליך שולל, רכש אמון של אנשים שבטחו בו- ובגד.
הייתה צריכה לעצור בעצמה מלרוץ ולתלוש את הכנפיים מהגב. לתלוש ולחפש את האדם לו הן שייכות. האדם שלבטח מחפש וכואב את האבידה, את הכנפיים להן הוא זקוק כל כך.
עם הזמן מצאה משותף לכל בעלי הכנף. כולם יצורים שבריריים וחיוורים כל כך. יש משהו רך בנוכחות שלהם באוויר, צליל רטוב ומתגעגע. מתפקע.
והרגליים שלהם, הרגליים רועדות, נוגעות בקרקע בזרוּת, כאילו שייכות למקום אחר. עולם שקוף ונעלם.
כעת היא מושכת עצמה ומתיישבת על המעקה, גבוה מעל העיר הזו, המוארת. רגליה מתנועעות באוויר בחן, עטופות בשחור המרגיע, והיא נושמת ונרגעת. מחייכת.
נזכרת בפעם הראשונה שפגשה בו.
מיד ראתה שאין לו כנפיים.
עמדה מרחוק והתבוננה בו, מזהה את השקט שהוא יוצר סביב, מתינות פשוטה ויציבה, זרה לה כל-כך.
רגליו על הקרקע עמדו יציבות, בטוחות, כאילו צמחו ועלו ממנה בפשטות. והעמידה האיתנה שלו- נמזגת עם העולם, נמסכת בשקיעות ובהרים, באבק הכוכבים- אך לא מניחה ליקום להניף אותו, להסיט מן המקום הבוטח שנמצא עמוק בפנים.
כל כך אחר מן ההתנפצויות שלי, חשבה. כל כך אחר מן השבירוּת שלי אל העולם.
לא היו לו כנפיים, אך היא לא הלכה.
היא קרבה אליו בשתיקה ופתחה שער לעולם חדש שנפרש מולה. עולם שחיכה לה מאז, בלי שכלל הרגישה.
הרוח נוגעת בה כעת, אסופה בריחות סתוויים.
היא מסיטה קווצת שיער טורדנית מפניה, ונזכרת בפעם הראשונה שהביאה אותו לכאן.
זה היה סוג של מבחן. עד כמה רחוק יסכים להכיר. עד כמה יכיל.
היא כבר ידעה את התשובות, אבל אמרה לעצמה שזה לא אמיתי עד שידע, שידע איזו תהום מתחוללת בפנים.
הם עמדו אז, עמוק אל תוך הלילה, תלויים מעל האופק הזה, הרחב. נשענים על המעקה, מביטים הלאה ושותקים.
היא- סערה בתוכה את הרוחות המתפרצות והכוכבים, והוא, הוא עמד לצידה, יציב כל-כך, קשוּב לשתיקת העולם. מחייך אותה.
"המראה הזה יפה עד כאב", אמרה.
"האורות הרועדים שבאופק רגישים כל כך, טוֹוים שביל כָּסוּף של ערגה בתוך הלילה הזה"
הוא הוסיף להתבונן ואמר- "איך המילים אצלך יוצאות נקיות כל כך, מדוייקות, כאילו כרתת איתן ברית של הקשבה".
והיא, היא השפילה מבט ולחשה שהן רק כיסוי לבפנים הגדול הזה, ושהנקיוּת שלהן מכאיבה בה, מצמצמת.
הוא שתק וחשב ושתק, והיא- בשתיקה הטובה שלו- מצאה את המרחב שהיא מחפשת, חופשי ממילים והגדרות, אך יציב כל-כך.
"זה כמו הריקוד", הוסיפה לאחר שתיקה, "כאילו שבכפות רגליי יש זכוכיות, וזה כואב ליפול", מפנה אליו מבט מחכה, הוא מהנהן שתמשיך, קשוב.
"אני נמחקת למול האופק שבפנים. עומדת מולו, נפעמת כל-כך ורוצה להיזרק אליו, להתפלש בתוך הזוהר שלו, לבלוע את היופי הכואב הזה, להתבטל. מוכרחה לגעת בו כדי שלא אמות- אז מתעטפת במילים ותנועות, מגששת בתוך הכמהון. אך זה חזק בי. חזק ממני. והמילים. והריקוד- הם רק נגיעה מבחוץ. נגיעה מאכזבת, חותכת".
העיניים שלו מוסיפות להביט בה. מאירות את החושך הזה.
"והדבר האמיתי?", שאל בקולו השליו, "מהו הדבר האמיתי?"
שתקה ונשענה אל המעקה. מתבוננת באורות ובפניו ובאורות.
"הדחף הזה לקפוץ, אתה מכיר אותו?"- קולה רעוד במקצת, מהסס.
שתקה והמשיכה.
"כשאני נמצאת בגבהים- מתפרץ בי דחף לקום ולקפוץ. התהום והאורות קוראים לי, והלב מתפקע אליהם, משתוקק אל הנצח הזה, אל הלא-כלום". צחקקה במבוכה. "לפעמים אני נבהלת מן הדחף הזה, ונסוגה אחור, ופעמים אני עומדת בקרע הפוצע הזה, והאצבעות מתהדקות על המעקה, מנסות לשמור עליי".
עכשיו שתקה ונשכה שפתיה, יודעת שמילותיה עוד מרחפות מסביב, אוצרות בתוכן את כל הרגשות שלא סיפרה.
שותקת ומחייכת, נרגעת. האחרים פחדו מהמילים הללו, הפנו אליה מבטים בוחנים, מחפשים. חשבו שיש לה נטיות אובדניות, לא הבינו.
אך הוא, הוא הוסיף לעמוד לצידה. שקט ומאיר. לא מראה סימנים של ללכת.
*
היא למדה שהשהות איתו מרגיעה את העומס שבפנים.
כמו גוש פלסטלינה בחדר חשוך, נאבק עם עצמו, נערם ומתערבב. ופתאום מישהו בא ומדליק את האור, פותח את הדלת,
מסיר את התקרה והקירות.
והגוש האפור פוסק לרגע, מופתע מן החמימות המחודשת. ופתאום הוא מסיר מעצמו מסכים והתכווצויות ונפתח אל הבחוץ הפשוט הזה- מתמתח מול ענן, טובל בירק של עצים.
סומך ראשו ומניח לשלווה אביבית- לבוא בו.
כך הוא היה לה.
מחכה ומתון פתח לפניה רקיעים, הסיט וילונות. הצליל וחימם את כל האושר הרטוב הזה, הסובב.
כמו בור קריר שמקבל לתוכו את כל הזעם שלה. את הסערות הוא קיבל, את ההתרסות. המְרָאוֹת והתרסקויות שמנפצות אותה. פתח לפניה את השקט המיוּשב שלו וקיבל את כל העושר שבה.
מערסל בתוכו ומשקיט.
ממתיק את החושך הזה.
והיא למדה את עצמה מחדש.
כמו ילדה קטנה פקחה זוג עיניים לעולם, רואה לראשונה את הפלא שבו. עוברת בין אנשים ומדרכות ופנסים ומתערבבת איתם- צוחקת אליו את עיניה. כמו תינוק למדה ללכת, לתת אמון. מושיטה צעדים מהססים ופוסעת אל תוך השקט הזה. מתרחבת אל אור צהריים של ימי חולין, אל השגרה הפשוטה ביותר. אל האדמה.
למדה איך לסגור את עצמה לפעמים, איך לשרטט מעגלים של עצמה, של קיום.
למדה אותו ואותה.
את העמידה והשהות.
*
המורה לריקוד קראה לה. ישבה מולה על כסא דק. שותקת הרבה, רצינית כל-כך.
אמרה שהריקוד שלה אחֶר, עדין יותר, חסר את עצמות הכמהון והשלמוּת. כמו סופה ששככה היא רוקדת, כמו שתיקה. מפזרת תנועות נקיות מסביב, נגיעות חלושות אל הקהל. היא כבר לא סוחפת (אמרה והישירה מבט). תנועותיה אינן בוערות בחלל, לא מצליפות בו. חסרות את הכוחניות החשוכה הזו, את האש, את התהום המזינה.
והרגליים, הן לא כואבות יותר את התשוקה. נוגעות יותר מדי ברצפה, פחות מדי באוויר.
כבר אינה בוכה את עצמה.
רוקדת פחות עמוק, פחות מבפנים.
היא ישבה מולה והנהנה, עיניה מוסטות פנימה, שפתיה רועדות. היא ידעה זאת עוד קודם, וזה כאב כל-כך. נואשת, פילסה תנועות בין צלילים, מחפשת את המקום האובד הזה, הבוער. אצבעותיה מגששות אחריו ולא מוצאות, לא מצליחות לגעת בו. חסרת-אונים עמדה שם, כמו אמן ששכח את ידו, כמו סופר שאיבד מילותיו. והיא רוקדת ומנסה לפרוץ את השקט הזה, מנסה להתנפץ אל המרחב, אך הרצפה תחתיה קרה כל-כך, אינה זרה.
והיא רוקדת ובוכה את הייאוש הזה, את המרחק. משתוקקת לאש המשתלחת בה, מרעידה כתפיים וצוואר, ואיך שהיא מתמסרת אל הצלילים, אל השחור, רוקדת ונכנסת אל הבפנים האפל הזה, שאבוד בה כל-כך. משתוקקת אל הנשימה, אל הקפיצה, אל הידיים שחותכות את החלל כסכין, משתוקקת אל העיניים שמתכווצות חזק פנימה, מתערבבות עם הצלילים,
והרגליים, הרגליים שנזרקות איתה, עטופות בחירות אינסופית, רוחפות את האושר הזה של שתיקה אבדון וכישוף.
אך המורה צודקת (חשבה ובלעה רוק ואשמה).
יותר מדי רצפה, פחות מדי אוויר.
היא שוהה מעט בתוך המחשבות ואז אוספת עצמה ויורדת חזרה אל הרצפה, אל הבטחון.
היציבות הזו דוקרת את כפות הרגליים, עדיין.
הן נעות מעט בסנדל, תרות אחר החופש שלהן, ואז מסמיקות ושוקטות באכזבה.
המחיר הזה כואב מדי, היא נושכת שפתיים, דאוגה ומוטרדת. משהו בפנים כבד עליה ועפעפיה נעצמים אל תוך הקרע המריר הזה.
בילדותה נהגה לברוח כך. לעמוד בחדר הורוד, בין המיטה למדף, לעצום עיניים ולהסתובב סביב עצמה. סובבת ומזמזמת שירים, ומזמזמת חלום. יוצרת בתוכה עולמות נרחבים של עצמה, מצעים נעימים של שכחה. שיהיה לאן לטבוע.
הייתה עושה זאת כל פעם כשפוטר אביה מן העבודה.
היא כבר ידעה לצְפות זאת, צלילים נבוכים ומורכני ראש מתנגנים אל הסלון והשמשה, מתנגבים בקירות, מתחבאים בין דלתות. לאחר מכן הייתה שומעת שתיקה. ועוד שתיקה. שניות צורמות של ציפייה, למרות שכבר ידעה.
ואז, אז המילים השורטות הללו, המכאיבות. סכינים שחוזרים על עצמם. עמוק, ועמוק יותר. פוצעות שנים ארוכות של הסתגרות, פורצות את המחסומים וההתמגנות.
תסתכל על עצמך, עלה נידף.
העולם לא נועד לחלומות, לא נועד לחולמים.
הייתה סובבת חזק, חזק יותר, נכנסת עמוק אל תוכה, אל המקום האבוד הזה, הבוער.
לא שייך לאף אחד. אפילו לא לעצמה.
ועכשיו היא סובבת כך, על הגג, עטופה ביופי הזה, פתוחה אל המכאובים. הידיים נפרשות אל אותו הגעגוע, מציירות לולאות בין מסכים. והיא נאבקת בהם, מגרשת את הספיקות, סובבת ונזכרת בדירה הקטנה שמחכה לה. הדירה ששכרו, הוא והיא.
הוא התקשר אליה אתמול, אמר שמצא, שהיא תאהב כל-כך.
נפגשו על יד שער ברזל כחול, נפתח אל שביל אבנים מרוצץ בעלים.
הם עלו שתי מדרגות קטנות ופתחו דלת אל חלל נקי של שעת בוקר. היא עמדה לצידו והביטה סביב, מתרחבת למול הפלא הזה.
מטבח קטן מעץ, ריצוף אנגלי. קשתות גבוהות של זכוכית. והשמש המציפה הזו. ושקט, כמה שקט, כמה שלווה.
היא התבוננה מסביב, לא מכילה את האושר הזה, מביטה על חלל קטן שהוא שלה, כל-כך שלה, כל-כך בשבילה.
מביטה ומדמיינת- כאן תניח את הכורסא החומה, וכאן תפרוש מפה רקומת זהבים, את הקיר תצבע בורוד, ובחלון תתלה וילון תחרה עדין.
עמדה לצידו ויכלה לשמוע פעיות של תינוק- דקות וטהורות, מקוֹות אליה בעדנה, שמעה רשרוש רגליים קטנטנות, צעדים פעוטים המזדחלים על הרצפה.
עמדה ושמעה את הצחוק השָלוּב הזה, התוֹאם. הצחוק שלו ושלה שנמהל ומתערבב, מצטהל בתוך הבית הזה, נישא בין הקשתות והשתיקה.
הביטה בו והנהנה, אילמת את האושר הזה.
(יודעת שכואב, יודעת שפרידה).
והיא עומדת בחושך, סובבת ומבינה. מביאה אל תוכה את קרירות ההרים, את שתיקת האורות. סובבת ומרגישה את הכנפיים שלה, רועדות, מתנפנפות, מזדהרות עוד פעם אחת נוספת. נדלקות בתוך העומק הזה ואז נושרות אט-אט אל הרצפה.
היא התכופפה אליהן, מעבירה ידה ומלטפת ברוך. אצבעותיה חשות את המרקם העדין, השביר, הצחור כל-כך.
עטפה אותן מספר רגעים, מצעיפה בהילה שקופה.
לאחר מכן ניגבה דמעה והתרוממה.
לפני שעזבה העיפה בהן מבט נוסף. כנפיים רכות, מלכותיות, שוכבות על פני מצע אפור, מנצנצות את הטוהר הזה, מכוסות דמעות וטללים.
היא עמדה מולם מתבוננת, מחייכת. עטופה בדוק זהרורים. יודעת שיבוא היום שתחזור, שתאספם בחזרה.
עמדה שם, משתוקקת עוד רגע, ואז הסיבה פניה והלכה.
רחש פסיעות רגליה מהדהד באוויר השחור, המכּוּכָב.
תגובות