שבי. הזהיר קול פנימי הממונה על נורמות ומנהגים מקובלים. ישובה על קצה הכיסא, צוואר מתוח ומבט ממוקד בספר התורה. כמו אם החרדה לתינוק המועבר מיד ליד, משגיחה בכל אחיזה בו, נרעדת בכל מסירה לא זהירה. אתם לא מבינים מה יש לכם ביד?? שבי. הזהירו אותי מבטי הנשים-שעברו-לא-מעט. יודעות מה חולף בראשי, רומזות לי לחדול,ומיד. מתופפת באצבעות על המחזור המהודר (צבע לבן לבנות, צבע חום לבנים), שרה בשקט,כמעט בלי מילים. שבי.מתרות בי דמויות הבחורים בחולצות הלבנות, הנועצים מבטים במסווה של אדישות או דבקות. וכ"כ מרגיז אותי הזילזול הזה שלהם. ההליכה האיטית, האפאטית, גרירת הרגליים, השירה בחצי פה. רק העבירו לידיי את ספר התורה ואראה לכם מהי שמחת חג! אדביק אתכם בהתלהבות, אגרום לכם להתרגש מאחיזת דברי אלוקים ממש. כ"כ הרבה קדושה גלומה במעמד הזה, ואתם מבזים את אלוקיי. את אלוקינו. שבי. מצווה עליי רגש הצניעות. את הרי מסמיקה רק מהמחשבה,כל כבודה בת מלך פנימה. עמוק פנימה. ואם אפשר, תכסי גם את המרפק.