בעזרתו. כמה קשה לחזור. עוברת דרך בית הקפה בו נהגנו לשבת, דרך הפארק בו תפסנו מרגוע, דרך הספסל… עולה במדרגות ביתי בהם שילבנו ידיים, נכנסת לחדרי המוכר, האהוב, המזכיר--- דמותו עולה אליי מכל פינה. הבהוב זכרון ממאן לכבות. כמה קשה לי לחזור. לדעת- הוא כאן, לידי. קרוב. רק לקרוא לו, רק ללחוש שמו לרוחות, הן יובילו את קולי אליו והוא ישוב. לפעמים חשה כציפור שבורת כנף, כלואה בסופה של רגשות, מפרפרת בספק, מנסה להיאחז. אז מתנגן בי קולו, קול ברור, צלול, בהיר. קול ההופך לעשר יונים צחורות. הן עפות סביבי, קורבות, נושאות אותי בכפיהן אל קרקע מוצקה. אז, כמתוך הזיה אני שולחת ידיים אליו. ידיי נתקלות בריק של לכתו וחוזרות לחיקי, שרופות. אך לא אשוב, לא אקרא, לא אלחש. אלך לבית הכנסת, ארכין ראשי לתוך הדומייה ואנסה לשכוח. ************* היא חזרה. אני נושם את הנוכחות שלה באוויר, חזקה ומוכרת. אני מרגיש אותה. מרגיש אותה כאן, קרובה. ואני איתה. כשהיא פותחת חלון ומביטה בשאלה- אני קרוב מתמיד. אז אני יכול אף לשמוע את הלמות ליבה. קרוב, קרוב. פוצע, פוצע. היא יודעת שלא עזבתי, עדיין לא. אני נסוך בעצב שלה, מתערבב בדמעות, נמהל ברגעי הצחוק, דומם בשתיקה. והיא בשלי. כשהולך ברחוב שולח מבטים תועים. עיניי מחפשות את שאבד. את שאהוב. תרות אחריה, מסתפקות אף בהינף יד, גב מתרחק, קווצת שיער שטה עם רוח. כשאיני מוצא אותה ידיי מתאגרפות לרגע, כולאות אכזבה ואחר משחררות אותה בערגה. אני חייב לראות אותה. אפילו מרחוק. אפילו לרגע. אפילו בפעם האחרונה. רק לראות, להתגעגע וללכת. אך כובל עצמי בכבלי התוכחה. היא צריכה לשכוח. יש רגעים בהם אני מתמלא אשמה. היא צורבת, מאשימה אותי על שוויתרתי מהר, על שלא ניסיתי מספיק, על שעזבתי. אני מנסה להתגונן- לוחש שלא יכולתי לוותר על עצמי. אז היא צוחקת בקול ותשובתה מהדהדת- אבל מה זה. מה זה "עצמי" בלעדיה? *************** מצאתי שכשאני לומדת תורה הכאב מרפה. אז אני מרבה ללכת לשיעורים, לפתוח ספרים, ללמוד. למלא את עצמי שזועקת. אתמול בערב כשהבדידות קראה בי לקחתי את אחד הספרים והתיישבתי במרפסת. מתאמצת במילים, מפנה ראש לשאלות. בחוץ השתוללה סופת ברקים ועל אף שהצטמררתי נשארתי שם, נותנת לאצבעות קרות של רוח להכאיב לי. לפתע נדלק ברק ואחריו- חושך מוחלט. הבטתי סביב לעיר כלואה בחושך ושיחררתי את שמו של מיכאל לאוויר הקפוא. מיכאל. לחשתי. מיכאל. עוצמת עניים לחושך של בפנים ומלטפת געגוע. מיכאל. החשמל חזר, אך לא מאיר כמקודם אלא הבהובי אורות. מבפנים, מבחוץ. בכיתי. *************** היום ראיתי אותה. הייתי מוכרח. חיכיתי לה מחוץ לבניין, מסתתר מאחורי הקיוסק הישן. קיוויתי אליה בציפייה מבוהלת. פחדתי. כשהיא יצאה, שבורה כל כך, רציתי לבכות. חיוורת, היא פסעה, אוספת את עצמה, מחבקת את הבפנים שכואב כל כך. הגעגוע הִסְתָמֵן בעורה השקוף, מטווה עייפות בנפשה. נגיעה של חולשה. ידיה שמוטות, פורטות באוויר בצלילי כמהון. זיהיתי בה את המבט הפצוע הזה, התועה. עניים מחפשות בשאלה דומעת, איגרוף אצבעות. יעל שלי. רסיסי אהבה דיממו נשמתי. רציתי לרוץ אליה, לאסוף אותה בכפיי, ללחוש מרפא. רציתי לומר לה שאי-אפשר, שזה כואב. לומר שאוהב--- אך אז ראיתי- היא אחזה בידה סידור קטן ולחצה אותו לתוכה. מן דוֹק של אור עטף פניה, קווים דקים, שבורים של שלימות התפתלו בתוך העצב. בעיניה- התחדשות. זה כָּאב כשהבנתי. היא לא תחלים עד אשר אָשָלֵח אותה מליבי. **************** היום הלכתי לפארק. זה היה יום קייצי בחורף מעורפל, וקרני השמש חדרו בעד העלים, משרטטות בי שבילי אור וחושך. נתנתי להם לשחק בי, לגלות ולהסתיר, להצל ולהאיר. ללטף. צעדתי שם. פסיעות קטנות, איטיות. מתמסרת לרגיעה הנוגעת. זכרון מפעפע עלה בי. זך וטהור- --יושבת על השטיח, מנסה ללמוד. מיכאל לצידי, מביט בצילומים אשר באלבום. "תראי"- אומר מיכאל, מגיש אליי תמונה של ילדה מחייכת. "מיכאל, תחזיר את התמונה המזעזעת הזו לפני שאסלק אותך"- איימתי עליו בחיוך. "לא, תראי. תביטי בחיוך המתוק הזה, בעיניים הנוצצות. זה מדהים" "מה מדהים בזה?"- שאלתי, מנסה להתרכז במשוואה טריגונומטרית. "זה מדהים לחשוב שכאלה ילדים יפים יהיו לנו". נשאתי אליו פניי, פוגשת את רסיסי הצחוק בעיניו.-- חבקתי את הזכרון ובעניים כואבות הוריתי לו ללכת. כך צעדתי ברוח הדקה, מעלה זכרונות אהובים, מלטפת ועוזבת. משלחת אותם לקרני השמש הטובות. הזכרונות השקופים ריחפו סביבי, ניתלים על העלים, מביטים אחריי בעניים עצובות. קוראים לי לקחתם בחזרה, לאוספם. הנדתי בראשי בשלילה כואבת. לא יכולה. אף הוא הביט בי ללא מילים. זכרון פניו עמד מולי, לא מרפה. עיניו פצועות, מפצירות. ניצוץ של ערגה דוממת. ביקשתי שילך. שתקתי שאוהבת. בהתנצלות השפלתי מבטי. עיניי המעורפלות בהו ברגבי אדמה ואחר- בזוג עקבות טבועות לצידי. עקבות גדולות. רחבות. למיכאל כפות רגליים גדולות. לפעמים, כשטיילנו על חוף הים האטתי בכוונה. הוא היה עוקף אותי, רגליו טובעות בחול הרך, מותירות עקבות ואני, אחריו- מניחה כפות רגליי, פוסעת בזהירות בתוך צעדיו שהיו. מיכאל היה צוחק. "תראי", אמר- "מספיק גוף אחד להכיל את שנינו", אָחָר היה מעיף אותי באוויר לקול צחוקי האוהב. עמדתי כמשותקת כשהעפתי מבט אחור, מגלה שכל דרכִּי הן היו לצידי. עקבות גדולות, רחבות. בלי לחשוב הרמתי את כף רגלי ובאיטיות הנחתי אותה בתוכם. דמעה רָגְשָה בי כשהייתי שלו בשנית. נשמתי זעקה, מבקשת מיכאל. לרגע נבהלתי. ברחתי. דמותו עוד מהדהדת בי.