פעם הייתָ לי שיר של חיוך ועיניים בורקות ושיער מקורזל

הייתָ צלילים של כתף רחבה ומבט משתהה ונסתר

היית שיר צלול ונקי, כמו סדין מתנופף על חבל כביסה

שיר שטוף מגשמים ודמעות,

סתוי וסוחף ושבור ונרעד.

פעם, לרגע קצר, אינסופי, היית לי שיר.

ואני נפקחתי לראשונה בתוך הניגון שהיית

מֶרָצֶדֶת שתיקות אל פניך, מִתְגָלָה.

משהו סדוק וטהור בקע מתוכי,

עומדת מולך, חופנת ראשי בין צליליך

ואז נשברת ובוכה

                  ובוכה

ואתה, היית סביבי שיר וקרבת וליטפת ואספת דמעה

ולחשת- "אל תבכי נערה"

והוספת- "תראי",

ואני ראיתי דִמעתי בכפיך וכל קרני השמש לכודות בתוכה,

מָנְבִּיטוֹת עלים זהובים ותקוות

                וחייכתי.

אז, כשהייתָ שתיקה,

ארבעים יום  לפני שהייתי.

               ****

(ומאז, אני חסרה את השיר שאתה, חסרה חרוזים ותוים ומיקצב. חולפת במורד הרחוב ומלכסנת מבט אל שירים אחרים מחפשת את השיר שאָבָדְתָ.

ורק לעיתים, בלילות של ירח מלא,  מגיעה לאוזניי מנגינה רחוקה- קיצבית אוורירית ונושמת.

מוכרת כל כך.

אני שומעת אותה חולפת בשמיים, מדליקה כוכבים, ומחפשת.

אז, אני רוכנת אל תוך החשיכה ומשחררת את השיר שאני.

אני שרה בשקט, כמעט לוחשת, שלא ישמעו. שרה את השיר השבור, הנקי שקורא לך עמוק בתוכי,

שיר שאף אחד לא מכיר.

דמעה נתלית לי בין הריסים כשאני שרה, והיא לוכדת בתוכה אורו של ירח. אז אני מחייכת ונזכרת,

מרגישה-

צליליי נישאים מעלה ונפגשים בצליליך. הם רוחפים יחד בשמיים שחורים, מתקרבים, משתלבים, נרקמים אחד לתוך השני.

נכספים יחד- עד היום שיתנגנו תחת שתיקה לבנה.

ובנתיים, אני כותבת בתים חדשים).