בעזרתו. בהיותי ילדה, ברגעים בהם רציתי לבד הייתי סוגרת את דלת חדרי ומתיישבת על הרצפה. את ראשי הקטן טמנתי בכפות ידיי ואת כל גופי קיפלתי פנימה ככדור צמר מבוייש. אז- מכונסת עמוק, הייתי עוצמת עניים חזק חזק- עד שכאבו, ומחכה. בתחילה היה רק השחור הרוגע הזה, שחור אמיתי של בתוכו, שחור מהוסה, אך לאחר כמה רגעים הופיעו הכוכבים. מליוני מליוני כוכבים כאורות רחוקים השטים בשחור. הם קרצו לי, קראו לי לתוכם ואני נמשכתי. עפתי, עפתי בינותם מסתחררת בערפילי נצנוצים, שולחת אצבעות ואוספת צרורות של זוהר לחיקי. אבק הכוכבים עטף אותי, מכסה בשכבה דקה של בוהק, שכבה כּסופה של אור. לעיתים הייתי נרדמת בגלקסיה השחורה הזו. גופי נשמט, שמורות עיניי מרפות וראשי שוקע. ילדת אור חולמת בכוכב הייתי. וכשצחקתי- מרגליות נדפו מפי. כוכבים, כוכבים סביבי וצחקתי. כיום, מרוב כוכבים קשה לראות שחור.