[ליצירה]
קטע פילוסופי יפה מאוד
סבורני שבאמת אין לפרט חשיבות אצל הכלל אלא בערך תועלתו ונזקו, וכן הוא מושפע מהם לטוב ולרע ללא יכולת להימלט מכך, ובחירתו היא להימצא בסביבה שונה שתספק לו את צרכיו השונים.
לא רק אנשים נמחקים מזכרונינו אלא קטעי חיים שלנו עצמינו, משום שכל דבר באנושות הכללית והפרטית גם יחד, נברא לקדם מטרות, ובהעדר המטרה מתבטלת הפעולה.
[ליצירה]
ל-sought,
ראשית כל אני רוצה להודות לך על התגובה, מאוד נהניתי לקרוא אותה- הן משום שאת מנסחת את רעיונתייך באופן ברור והן מכיוון שגרמת לי להביט על מה שכתבתי ועל מה שהעלינו פה ולבחון אותם מחדש מזווית אחרת. וכמו כן להודות לך על כך שזו תגובה מעמיקה ומושקעת, מי ייתן ואני אוכל לתת כאלו תגובות טובות.
עם זאת, כן רציתי להתייחס לחלק ממה שאמרת:
לגבי א- אני בהחלט מסכימה שיש לנו, כחברה, השפעה על כדה"א, על צורת המשטר בה אנו חיים, לחופש, לחירות לזכויות ולדברים שונים ומשונים, וכן גם לפרט יש השפעה על אלו; אולם מה שטענתי מתייחס לכך שלפרט אין חשיבות והשפעה בנוגע לחייו שלו עצמו, מבחינת המשמעות הנעלמת המצוייה בהם, המהות והסיבות לקיומו.
בקשר למה ששאלת אותי איך, אני התכוונתי למשהו שונה; לא התכוונתי שבעת אותו ניסיון אנחנו נפנה גב לבני אדם אחרים ונפעל לפי רצונותינו, תשוקותינו ומאווינו בלבד- כלל וכלל לא. גם אני כמוך מכירה בחשיבות של עשיית מעשים למען הזולת (אם כי מפקפקת בנסיבות האמיתיות, אולם בכל מקרה נכספת לאלטרואיזם וכו') והכוונה שלי ל"ניסיון הקיומי" הוא לחיות את החיים כפי שהם, בקטנותם שכן אין בהם גדולה כלשהי, וכן כל שאר הקלישאות- ליהנות מהדברים הקטנים, למצוא גדולה בקטן ובחסר חשיבות.
ומוסר- הובכן, לדעתי מוסר בהחלט קשור עבותות לנורמות חברתיות. בעבר הומוסקסואליות נחשבה למעשה לא מוסרי בעליל, וכן אפילו בחברות של המאה ה-19 שחשבו עצמן מתקדמות באיזשהו מובן מאבותיהם ומהאנשים בימי הביניים, וראו עצמם כניחנים ביותר נאורות, הרי גם בתקופה זו ניתנו עונשים ומאסר על דברים שכיום בעינינו הרבה יותר מקובלים, ולפיכך אולי הם גם פחות "חטא" ולא בהכרח "לא מוסרי". על כן, בעתיד בוודאי ילעגו לערכים שאנחנו טיפחנו ולדברים האבסורדיים שקראנו להם מוסר וצדק. הנורמה שלנו היא כזו, ורק עקב הזמן ואירועים היסטוריים תשתנה החברה שלנו וכך גם המוסר שלה (וגם שינוי טכנולוגיה מסיבי יביא לשינוי חברתי.. או אולי התפרקות הטכנולוגיה שכן יהיה שיטפון כלל עולמי :)
תודה רבה,
ירדן
[ליצירה]
ירדן, כתבת על הרבה דברים ועוררת עניין רב בתובנות שלך. לפעמים עצרתי וחשבתי לעצמי שגם בי עלו מחשבות בנושא בשלב כזה או אחר, ועדיין עוברות. אבל אני רוצה להתייחס למוקד של הקטע שכתבת, והוא - שאלת המשמעות, או העדר המשמעות של קיומנו. לאחר שבחנתי את העניין במשך זמן רב הגעתי לתובנה, שהתשובה לשאלה כבדת המשקל הזו היא במידה רבה בלתי אפשרית (אולי אפילו מיותרת), משום שמושג המשמעות מוגדר על ידנו - בני האדם. כלומר, השאלה היא כיצד אתה מגדיר את המונח 'משמעות' - מה הינו בעל משמעות ומה אינו בעל משמעות, ולא ניתן לנתק את הגדרת המונח מזהות המגדיר. מאחר והמגדיר הוא יצור אנוש, אינדיבידואל המשייך את עצמו לקבוצות השתייכות כאלו ואחרות - ההגדרה כבולה באנושיותו של המגדיר ובאופן בו הוא תופס את עצמו מול סביבתו.
קל מאוד, אגב, להגיע למסקנה שהכל חסר משמעות, כי בסופו של דבר כל אדם הוא יצור סופי, וסופו הוא אינסופי לעומת קיומו, ולכן אין שום ערך למה שנעשה או לא נעשה בחיינו. אבל זו הגדרה שיוצאת מנקודת מוצא של האדם כיצור פרטי, ומתעלמת מההקשר החברתי של האדם, מהעובדה שהאנושות ממשיכה להתקיים גם אחרי שאדם כזה או אחר חדל להתקיים.
מעניין שעבורך מושג המשמעות קשור בהשפעה של מעשי האינדיבידואל על החברה בה הוא חיי. את כותבת שיש משמעות רק אם מעשיו של אדם מביאים להתקדמות המשפיעה על ההסטוריה האנושית ("אם החיים, ההיסטוריה מוכיחים כי אנחנו מתקדמים קדימה, הלאה, לאיזשהו מקום, מתפתחים וגדלים ומשתנים, לכל דבר קטן יש חשיבות ומשמעות ויכול להניע קדימה את מהלכי ההיסטוריה האנושית") - אבל זו הגדרה שיוצאת מנקודת מוצא של האדם כיצור חברתי, ומתעלמת מכך שכדור הארץ איננו רק מקום מושבם של בני אדם, ולא רק מה שמשפיע על בני האדם ועל התקדמות האנושות חשוב. מה עם בעלי החיים? כדור הארץ? היקום? יצורים תבוניים או לא תבוניים שאינם תושבי כדור הארץ? ישויות עליונות? תראי כמה מלחמות התרחשו בהסטוריה האנושית. ג'ינג'יס חאן, המנהיג האגדי של מונגוליה במאה ה-11 לספירה, כבש חלקים נרחבים מאסיה ואירופה והגיע מסין ועד לים השחור. אז מה? איפה נמצאת מונגוליה עכשיו? איפה המשמעות של הכיבושים הללו? של כל האנשים שנהרגו בקרבות, שנרצחו על ידי חייליו? עוד דוגמאות? נאפוליון? היטלר? אנשים שהשפיעו כל כך הרבה על ההסטוריה האנושית... במה חשובה ההשפעה שלהם, אפילו מתוך נקודת המבט האנושית עצמה? לאורך זמן, ההשפעה של כל מעשה מתפוגגת והופכת חסרת משמעות, אפילו בקונטקס האנושי עצמו. ומחוץ לקונטקס הזה, הרי ממילא אין לכך שום משמעות ממילא. יתרה מזו, האם לעצם קיום האנושות יש משמעות? האם לא היתה משמעות לעידן הדינוזאורים ? לעצם הופעת החיים? ומכאן, אם תושמד האנושות – האם תהיה לכך משמעות כלשהי? אבל להשמדת האנושות יכולה להיות משמעות רק במודעות של לפחות יצור אנושי אחד, ומכאן שאם ההשמדה תהייה טוטלית ולא יהיו שום ניצולים מאירוע ההשמדה – דווקא אז יהיה כל "כלי קיבול תבוני" בכדי להגיע לתובנה שאירוע בעל משמעות התרחש, ועל כן גם – גם אירוע קולוסאלי כזה, שנתפס בעיננו כיום כאירוע רב משמעות – יהיה לגמרי חסר משמעות מנקודת מבט חוץ אנושית.
מה אם כן, המסקנה ? האם שום דבר אינו בעל משמעות, לאורך זמן? האם לעולם לא נוכל להגדיר את המונח 'משמעות' מבלי להיות מושפעים מזהותנו ושייכותנו? אלו מסקנות קשות מאוד, שרבים נרתעים מהם, אפילו שלא במודע, כיוון שהן יכולות להוביל למעגלים שוטים אינסופיים, שהדעת איננה מסוגל לעכל, ולתחושות דיכאון קיומי (אם הכל חסר משמעות, משמע גם לחיי הפרט אין משמעות. מכאן קצרה הדרך להתאבדות פילוסופית). התוצאה היא שאצל רבים מהאנשים מתרחש תהליך הפוך – וכל דבר שקשור אליהם כפרטים או כחלק מהחברה בה הם חיים – הופך לבעל משמעות. זהו תהליך אשלייתי במידה רבה, אבל הוא מעניק להם סוג של סדר באבסורד הקיומי בו הם נמצאים.
מאחר ואיננו יכולים לנתק עצמנו מהוויה האנושית שלנו ומזהותו כפרטים וכחלק מחברה, עמדתי היא כי נטיב לעשות אם נמנע מלדון בשאלות בלתי אפשריות מסוג זה. נולדנו שלא מבחירתנו, לתוך עולם שהיה קיים לפנינו ויתקיים לאחרינו ואיננו יכולים להשתחרר מכבלי אנושיותנו, על מגבלותיה וכשליה. מוטב אולי, לקבל ברוגע את עובדת קיומנו הארעי על כוכב הלכת הכחול היפה שלנו, להדחיק את הראוי להדחקה ולהשתדל לחייך כמה שיותר, במובן הכי פשוט והכי טהור של המילה, פשוט משום שהדבר עדיף על פני תחושת הנכאים של המצאות במצב מתמיד של חוסר שביעות רצון פילוסופי ותהייה בלתי פוסקת, סיזיפית ממש, על משמעות קיומנו.....
ואם כבר סיזיפוס, ממליץ מאוד לקרוא את ספרו של אלבר קאמי, "המיתוס של סיזיפוס" שעוסק בסוגייה שהעלת. לדידו, גם בתוך חייו של סיזיפוס (שבעיני הוא מטאפורה לכל אדם) , שנדרש מידי יום להעלות סלע לקצה ההר רק בכדי לראות אותו מתדרדר חזרה מטה, יש משמעות, ואפשר לראות את סיזיפוס מאושר....
אודי
[ליצירה]
תיקון טעות: החסרתי את המילה "לא" לפני "יהיה כל כלי קיבול תבוני".
לכן צ"ל - "ומכאן, אם תושמד האנושות – האם תהיה לכך משמעות כלשהי? אבל להשמדת האנושות יכולה להיות משמעות רק במודעות של לפחות יצור אנושי אחד, ומכאן שאם ההשמדה תהייה טוטלית ולא יהיו שום ניצולים מאירוע ההשמדה – דווקא אז לא יהיה כל "כלי קיבול תבוני" בכדי להגיע לתובנה שאירוע בעל משמעות התרחש "
[ליצירה]
ל-לגוד היקר
האמירות שלך מאוד מעניינות ואני אשמח להגיב עליהם (או אליהם? ניחא).
אני מסכימה למסקנה כי משמעות היא מושג בעייתי הן משום הסובייקטיביות והאנושיות הכרוכה בו, ועל כן עזרת לי להבין כי חיפוש אחר גורם חיצוני שיגדיר משמעותי, גורם חיצוני שהוא נניח לא אנושי, "יקומי" וכו' לא קיים והחיפוש אחריו חסר תוכלת.
אך באשר לדברייך כי יצאתי מנק' הנחה של חיפוש של משמעות של אדם בודד, הובכן, אתה צודק. אני מלכתחילה מגדירה עצמי כאינדיוידואליסטית, כאחת שרוצה למצוא את הייעוד העלום, המטרה והסיבות להימצאותי דווקא פה (שכנראה ואין), כמה שזה נשמע נדוש. אני יצור חברתי, אבל אני רוצה להאמין שאני גם עומדת בפני עצמי כיישות מסויימת (ופוקו יכול לומר עד מחר שכולנו מסגרות חברתיות ואין "אני" וכו'..) ואני שואפת למצוא חלק מהתשובות לקיומי כאותה יישות. אין זה מעניין אותי מה יקרה לנו כחברה אנושית, כי אני אדם אנוכי ואגואיסטי. מעניין אותי מה יקרה לי ומהי המשמעות שלי כאדם פרטי, דרך התודעה שלי. אם יינתן לי מענה על מה יקרה ויהיה הייעוד שלנו כחברה כחלק ממשהו, ולא עליי- הרי אני מחפשת מה משפיע עליי, ואיך אני יכולה למצוא את הסדר שלי בתוך הקיום האבסורדי חסר המשמעות הזה- המענה הזה לא יספק אותי. והרי אתה בעצמך ציינת שגם לחורבן האנושות, משהו שלפינו יכול להיחשב כאירוע בר משמעות- תינתן משמעות רק אם ולו ליצור אחד בר תודעה מסויימת ייתן לכך משמעות, את המשמעות שלו לעניין, למעשה.
אני מסכימה שקשה לי לקבל את התשובה שלך, לכך שאין למעשה משמעות ושמציאת משמעות בחיינו היא אשלייתית בעיקרה ונועדה לספק את אותו הצורך שלו ולתת סדר בתוך משהו שלא יובן כנראה לעולם (התשובה, גם לאחר מיליוני שנים, תהיה 46.. כי השאלה הנכונה לא תימצא). אבל שוב פעם, לא מספקת אותי התשובה שאין לנו לעסוק בשאלות ותשובות בלתי אפשריות. ראשית כל, עצם העיסוק הוא אומנם יכול לשמש כבריחה מחוסר המשמעות והתכלית שלי, אבל גם יכול לתת לי כלים ליצור את המציאות שאותה אני רוצה ולווא דווקא להביא לאובדני. ככלות הכל, שאילת שאלות, מגוחכות ככל שיהיו, הן שהובילו אותנו לדברים המופלאים והמחרידים ביותר. אני מעוניינת לגלות, גם אם אין תגלית. אני לא ארגיש יותר סיפוק מחיי נניח כשאזדקן ואהיה על סף גסיסה, אם אחשוב על כך שבמשך חיי לא כל הזמן הרהרתי במשמעויות, באמיתות, בטבע האנושי אלא נהנתי אכן מחיי כפי שהם ואיך שהם נתפסים- הקמת משפחה, עיסוק שאני אוהבת, צפייה בנופים, מזון, מוזיקה, סמים וכו' (מצד שני, אני כנראה לא אחשוב על כך שלא חשבתי על זה אם בחרתי שלא לחשוב על זה. הממ, סליחה על הניסוח המאוד עקום שלי). על כל פנים, אני לא יכולה לדעת מה אני ארגיש בעתיד, אני יכולה רק לשער, וכרגע אני מרגישה ויכולה לשער שהרהורים פילוסופיים הם לא בגדר פספוס של החיים עצמם, בעיקר משום שאין רק ערך חיים תלוש, ושכנראה חיפוש מתמיד ושאילת שאלות הוא חלק ממנו. סליחה אם התפלספתי פה ואמרתי שטויות גמורות, זה ייתכן, אבל נחוץ והרי זו דעתי..
סליחה על ההתעכבות בתגובה לדברייך המעניינים, ושמחה על ההמלצה של אלבר קאמי, כי עד עכשיו קראתי רק ספר אחד שלו במסגרת חובה של תיכון- "הדבר"- שלא הדהים אותי (אם כי נהנתי וסבלתי לקוראו).
בברכה,
ירדן
נ.ב: ייתכן שיפרשו שלא כנכונה את דבריי, לכן חשוב לי להבהיר- עצם היותי אגואיסטית ולא מעוניינת במשמעות/תשובה/וגו' הפילוסופית של האנושות לא אומר שלא איכפת לי מנושאים כמו מיחזור ומצב כדה"א מפני שהדורות הבאים אחריי אינם חשובים, ושאני לא מעודדת אהבת אנושיות עד כמה שהדבר אצלי מסובך ולא מובן מאליו..
ההתנצלות הזאת באה כנראה לאחר כל תגובה שלי, מחשש לפירוש לא נכון, אז אני באמת לא יודעת היכן לקבור את עצמי..
[ליצירה]
אבל אני לא לגמרי מסכימה.
בני אדם, באופן כללי וספציפי מאוד טיפשים.
וחלק מהטיפשות הזו היא המחשבה שמעצם עשיית הטעות, חלה התקדמות.
בתור דוגמא: מתוך כוונה לפתח את הכלכלה,בני אדם יצרו שיטפון אדיר של מוצרים חסרי ערך ובעלי תוחלת חיים קצרה, מה שגרם לקניה חוזרת ונשנת, ואיתו בזבוז כספים והדרדרות של המשק כולו. החומרים הגרועים והזולים גם ומזהמים את הסביבה וגוררים באופן בלתי נמנע את הריסת כדו"א וכו'.
וכל זה קרה מתוך כוונה להתקדם, להתפתח, מתוך אמונה (ופה אפשר להתווכח מאיפה נובעת האמונה הזאת) בצורך הטעות.
אני בטוחה שאותן חברות שמייצרות צעצועים מפלסטיקים עם מרכיבים כימיים מודעות לעובדה ה, מה לעשות, בלתי נמנעת- שהן מסכנות חיים.
אבל- ופה מגיע האבל, הם בוחרים להמשיך ולייצר אותם. מה הרעיון? התפתחות. בתור חברה מסחרית שלא מושפעת משיקולים אישיים (או, אנושיים).
וזה, אם נכנס רגע לראש, אומר - נכון, אני עושה דבר טיפשי ומסוכן, אבל הי, לפחות מישהו מרוויח מזה כסף.
את מבינה? אני מסכימה איתך, אבל אני לא חושבת ש"אין חשיבות לדבר שתעשה ואתה לא גורם לגלגל לנוע". כי יש חשיבות. אנחנו בהחלט יכולים לגרום לגלגל לנוע.
המעגלים האינסופיים והטעויות נעשות בגלל שאנחנו מתעקשים לזרוק את הגלגל לאויר ולראות איפה הוא ינחת.
זה אנחנו, בני האדם הטיפשים וצרי המחשבה, שפשוט לא מסוגלים להביא את עצמנו, נפשית, ללמוד מטעויות חוזרות ונשנות. שמתעקשים בילדותיות מדהימה לא לחשוב לטווח הארוך, לנזקים אפשריים בעתיד. או במילים אחרות- אני, כאן, עכשיו.
זה, עד כה, חלק א'.
ב'. העלת עוד רעיון- שבני אדם מונעים מדחפים אינטרסנטים. הם עושים טוב במאמץ להיות חלק מדבר גדול יותר, שהם עושים זאת כדי לספק את הצורך שלהם להיות מובן, ומחובר לאנשים אחרים.
חלוקה לקבוצות הרי נפוצה בטבע ובאמת עוזרת לאדם הפרטי למצוא את עצמו בתוך ים האנשים שחולקים דבר דומה או אפילו לגמרי שונה (ולאמץ אותו).
את כותבת- "מה הפחד שבלהשאיר את הכול ללבך ולראשך?"
ואני שואלת, למה להשאיר הכל ללבך וראשך? למה את פוסלת את הרעיון (או לפחות מזלזלת, לפי מה שהבנתי, תקני אותי אם אני טועה) של שיתוף בחוויות, ברגשות ובצרכים?
גם אם זה כל העולם, וגם אם כל העולם הזה וירטואלי. בנאדם צריך את ההזדהות הזו, את הצורך להיות מוגדר (גם כללא הגדרה) ובעל מקום. תשאלי כל מי שלא מצא מקום בחברה ותראי כמה זה חשוב.
ואיך נוצרת ההזדהות הזאת? בסה"כ כל בנאדם, לפי דעתי, מורכב מאלפי אנשים אחרים. הוא מושפע באופן אוטומטי מכל מי שבסביבתו. הוא לא מיוחד, מקסימום אוסף שונה של גורמים אנושיים. (כמובן שנכנסים פה גם האישיות, הגנטיקה ומה לא, אבל אני טוענת שההשפעה שיש לאנשים על אדם יחיד גדולה, גם אם לא מוחקת אותם לחלוטין.)
זו גם הסיבה ששיר פרידה שכתב אחד, חבר בלהקת רוק מדנמרק בן 32 שבדיוק עבר גרושים אכזריים,
יגרום רגשי הזדהות עמוקים גם לילדה בת 15 מתל אביב שנפרדה אתמול מהחבר הראשון שלה .
אין דברים חדשים. אנשים נוהגים לחשוב שהחוויות שלהם יחודיות ואישיות, אבל אם הם ירימו את הראש לרגע ממראת הרחמים העצמיים הם יראו עוד אלפי אנשים שחווים בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר.
עם הרעיון שכתבת על יצירת זהות חדשה באינטרנט וההשלכות שלה אני מסכימה.
"ויש שאומרים שצריך להנות מהניסיון, מהמאמץ, מהחוסר תכלית והמשמעות של הקיום עצמו ולחוות אותו במלואו."- התעניינות, לא שאלה מכשילה- איך? לעשות דברים להנאתי האישית, ולא לחשוב לטווח הארוך, כי הוא חסר חשיבות? באיזה צורה? מה עם פגיעה אפשרית בסביבה הקרובה, במשפחה, בחברים?
עם הפסקה שמתחילה- "ויש כאלה שהאהבה אצלם הפוכה" והלאה אני די מסכימה, אבל עם זאת אני מסתייגת שזו לא יכולה להיות הסיבה היחידה.
"אנשים לא יודעים איזה אושר הם צריכים, גם אם תטען שאין אושר אחד אלא אושר שונה לכל אדם. אין לך דרך להשיג אושר לאנשים אחרים, הרי הם לא יודעים מהו אושר בשבילם ומה הם רוצים באמת. מה מסתתר מתחת לשכבות של רצונות מדומים ותקוות של אחרים שהולבשו עליהם בגסות."
בדיוק!
ומילים אחרונות בקשר למוסר –
לפי דעתי, מוסר לא קשור בנורמות חברתיות. אולי הצורה שבה חברה תופסת דבר מוסרי או לא באמת מושפעת מנורמה חברתית כלשהי,
אבל למרות זאת, לדעתי, גם אם כיום מקובל לגנוב מסטיק מהמכולת, זו עדיין לא התנהגות מוסרית.
זאת אומרת, מוסר ומוסר הם מושגים יחסיים.
לא יודעת אם התייחסתי להכל, אבל אני חושבת שמספיק..
[ליצירה]
כמה הערות:
1. הערה לשונית לשם השיר. המשמעות של המילה "כלום" היא "דבר מה" ולכן אין ביטוי בעברית "יש לי כלום", הדרך היחידה להשתמש במילה כלום היא הביטוי "אין לי כלום". ( יש מקרים שמשתמשים במילה כלום במקום "האם?" אבל זה איננו השימוש כאן).
2. לטעמי אין לדרג חכמה וטיפשות, משום שהן רב-משמעיות. לפעמים אתה מדרג אדם כטיפש ויש לו חכמת-חיים יותר מאלה שנחשבים לחכמים. מאידך פגשתי פרופסורים ש-"מדברים שטויות".
3. מחשבות אינן עוזבות. עצם האמירה הזאת היא תוצאה של מחשבה. אדם שנברא בצלם, אם לא הפך חלילה למחוסר הכרה, איננו חדל לחשוב (אפילו חלומות הן מחשבות").
4. אני מקוה שלא נפגעת מדבריי ותקבל אותם כנושא למחשבה. כל טוב מסר
[ליצירה]
לא נפגעתי מהערותייך, ואני שמחה שהערת אותם.
אני מודעת לכך ש" יש לי כלום להגיד" הוא משפט לא כל כך תקין (או אפילו בכלל לא), ושמחשבות לא יכולות להיאזל עד כדי אפס מחשבות.. אומנם לא מסיבתך שלך, שבגלל שאדם נברא בצלם המחשבות שלו לא יכולות להיגמר ולהיעלם, אולם המוח כל עוד האדם חי לא מפס לייצר מחשבות, ואף כשהמוח נפגע ורק חולם- הרי זה גם סוג של מחשבה, מסכימה עם זה. הרעיון מאחורי זה היה קצת לשבור כללים טכניים דקדוקיים, ולשבור רעיון. אני בטוחה שאיש לא חושב שמגיע הזמן בו לאדם פשוט אין מחשבות והוא ריק- מצב כזה לא יעלה על דעתנו. האדם ומחשבותיו הם רבדים על גבי רבדים, ומעבר לתת מודע אני מתייחס כאן ל3 רבדים מרכזיים: החיצוני, הרגשי והאינטלקט (ואם תרצה, הרוחני).
כרגע אני מתארת את המחשבות שעוסקות בעיקר בחיצוני כחוסר בהן, אף על פי שזה לא כך ואני מודע לכך שיש גם עומק מעבר. כאן הקצנתי, במחילה ממך, שכן התיאור של מה שכתבתי עתה יכול להידמות מתנשא, או שלא במקום. ברגע שהמחשבות כמו מתרוקנות מהאדם- זה מותיר מקום לפרשנות שלך (אני כנראה לא אצליח להתחמק מפוסט אחרי כל מה שאומר, הא?).
ואני מסכימה איתך שהשימוש כאן בביטויים טיפש וחכם היו די פשטניים, אבל הכוונה שלי לא הייתה לומר שאכן יש אנשים טיפשים חסרי עומק, ואנשים אחרים חכמים נשגבים. כלל וכלל לא. המציאות מורכבת יותר, בזאת אני בטוחה... אבל המטרה שלי כאן הייתה להציג איזשהו הלך רוח, שמתייחס לקהל בני האדם, החכמים והטיפשים שבהם, ועל איזשהו מצב תודעתי שהם לדעתי נתקעים בו, בדור שלנו על כל פנים. הטיפשים כאן, באופן קיצוני, הם לא טיפשים אלא הם אנשים (ייתכן בנאלי, אבל אני עומדת מאחורי זה).
אשמח לשמוע מה דעתך על כך, אני בטוחה שיש לך מה להגיד.
[ליצירה]
לכן צריך לנצל כל דקה בגיל חסר הדאגות הזה. עדיין אפשר למצות את הנאת גיל הנעורים. על הצד הטוב ביותר. לכן חיי את הגיל בצורה הכי טובה לך בכדי שישארו לך גם זכרונות נעימים ולא זכרונות נערות עשוקה.
[ליצירה]
לפעמים מתחשק לי להיות עם ידיים עצומות, ולפתוח את החלון הגדול בסלון, ולהעיף את כל יצורי הזועמה האלה יחד עם השולחן עמוס האוכל, (שלחזירים יהיה מה לזלול גם כשהם יעופו) להעיף את הכל דרך החלון, והם יצרחו.
ואז יהיה שקט, והכל יהיה טוב
[ליצירה]
התחברתי מאוד למה שכתבת. הצלחת להעביר בעברית נקייה ומדוייקת את התפיסה הפילוסופית שלך לחיים , במימד האישי. נהנתי מאוד לקרוא את הקטע שלך ולחוש אותך דרך המילים : - )
[ליצירה]
מקסים.
אני מתרפק על היצירה הזו שלך, מיקה. אני חושב שהיא אחת הטובות שלך ביותר. שימרת רגע מדהים של כמיהה למצב שלא אצליח לתאר במילים כמוך. את מדהימה, ואת כותבת מדהים. והיצירה הזו מעוררת בי התרגשות והבנה.
המשיכי, את חייבת.
[ליצירה]
זה לא היה שתן
נזילתו של מיץ התפוזים שגנבתי
מהמקרר שלך בהחבא
צעדתי זקופה מדמיינת שכך איש אינו חושד בי
החצאית שיוותה לי מראה אמין
וחזייתי רופדה בתכשיטים שפוזרו ברשלנות על יד המראה
לו רק היית מתבוננת היטב
היית שמה לב כי שרוולים מנופחים אינם באופנה.
[ליצירה]
ל-sought,
ראשית כל אני רוצה להודות לך על התגובה, מאוד נהניתי לקרוא אותה- הן משום שאת מנסחת את רעיונתייך באופן ברור והן מכיוון שגרמת לי להביט על מה שכתבתי ועל מה שהעלינו פה ולבחון אותם מחדש מזווית אחרת. וכמו כן להודות לך על כך שזו תגובה מעמיקה ומושקעת, מי ייתן ואני אוכל לתת כאלו תגובות טובות.
עם זאת, כן רציתי להתייחס לחלק ממה שאמרת:
לגבי א- אני בהחלט מסכימה שיש לנו, כחברה, השפעה על כדה"א, על צורת המשטר בה אנו חיים, לחופש, לחירות לזכויות ולדברים שונים ומשונים, וכן גם לפרט יש השפעה על אלו; אולם מה שטענתי מתייחס לכך שלפרט אין חשיבות והשפעה בנוגע לחייו שלו עצמו, מבחינת המשמעות הנעלמת המצוייה בהם, המהות והסיבות לקיומו.
בקשר למה ששאלת אותי איך, אני התכוונתי למשהו שונה; לא התכוונתי שבעת אותו ניסיון אנחנו נפנה גב לבני אדם אחרים ונפעל לפי רצונותינו, תשוקותינו ומאווינו בלבד- כלל וכלל לא. גם אני כמוך מכירה בחשיבות של עשיית מעשים למען הזולת (אם כי מפקפקת בנסיבות האמיתיות, אולם בכל מקרה נכספת לאלטרואיזם וכו') והכוונה שלי ל"ניסיון הקיומי" הוא לחיות את החיים כפי שהם, בקטנותם שכן אין בהם גדולה כלשהי, וכן כל שאר הקלישאות- ליהנות מהדברים הקטנים, למצוא גדולה בקטן ובחסר חשיבות.
ומוסר- הובכן, לדעתי מוסר בהחלט קשור עבותות לנורמות חברתיות. בעבר הומוסקסואליות נחשבה למעשה לא מוסרי בעליל, וכן אפילו בחברות של המאה ה-19 שחשבו עצמן מתקדמות באיזשהו מובן מאבותיהם ומהאנשים בימי הביניים, וראו עצמם כניחנים ביותר נאורות, הרי גם בתקופה זו ניתנו עונשים ומאסר על דברים שכיום בעינינו הרבה יותר מקובלים, ולפיכך אולי הם גם פחות "חטא" ולא בהכרח "לא מוסרי". על כן, בעתיד בוודאי ילעגו לערכים שאנחנו טיפחנו ולדברים האבסורדיים שקראנו להם מוסר וצדק. הנורמה שלנו היא כזו, ורק עקב הזמן ואירועים היסטוריים תשתנה החברה שלנו וכך גם המוסר שלה (וגם שינוי טכנולוגיה מסיבי יביא לשינוי חברתי.. או אולי התפרקות הטכנולוגיה שכן יהיה שיטפון כלל עולמי :)
תודה רבה,
ירדן
[ליצירה]
כחדשה במערכת, ובעניין פרסום יצירות בכלל, לא הצלחתי להתחבר לדברייך, אף על פי שהרגשתי שיש בהם מן האמת. ובקשר לשיר- החרוזים, המילים, המבנה והכל נתן לי משהו טוב, ועם זאת מר, לכתוב.
[ליצירה]
אני אוהבת את הסיפורים שלך. הם חדים וטובים ומעוררים בי הרגשות והזדהות ואת הרצון לקרוא עוד מהם.
גם איכשהו הסיפורים שלך יוצאים בדרך כלל פסימיים, או אולי צריך להגיד עצובים כאלה, שמותירים משהו קצת מריר ומלנכולי בלב. ואני מאוד מתחברת לתחושות שהם מעבירים, וגם אוהבת את האופן שבהם הם מועברים.
ממני,
מיקה
[ליצירה]
אע"פ שאני מעט מסתייגת משירה, בגלל משהו מאוד פלצני ומתיימר שקיים בה, השיר הזה היה נקי ללא רבב. הדימויים, הצליל של המילים שמתגלגלות בפה, וגם התהייה שזה עורר.