מוזיקה עצובה חלחלה בי, וידעתי כי אני בודדה. הדבר היחיד שנותר להשלים את האווירה העגומה והפתטית היה להתבונן מעבר לחלון, על הנוף החשוך הנשקף ממנו. וזה מה שעשיתי. עמדתי על קצה הספה, שמה את ידיי על הסורגים, בכדי שלא יכלאו אותי בפנים, ונאנקתי אל שורות האורות המנצנצים. עוד שבועיים ויום בדיוק אחי עובר לדירה ששכר עם עמיתו ללימודים, ויתחיל ללמוד באוניברסיטה בבאר שבע. עוד שבוע וקצת האחות הבכורה עוברת לגור עם החבר של מזה שנה, בדירת הוריו לשעבר, בכפר סבא. כולם הולכים, מתבגרים ועוזבים, ורק אני נשארתי ילדה קטנה. עדיין לומדת, עדיין נאבקת על זהות, בעוד שזו של השאר החלה להתגבש ויצקה כבר צורה משלה. לא יעזרו לי המרירות, התקפי הדיכאון והתסכול. החיים זורמים, ורק אני נתקעת מאחור. עדיין מנסה להבין, מנסה ליצור. לא נותנת לעצמי לשתוק ולרגע לא לחשוב. הכל סובב סביבי, כי אני זו זו שכותבת עכשיו את הרהורי ליבה, ואני זו זו שדרכה עיניי רואות, מפלסות את דרכן באפילה.
הבניינים מונחים בצורה משונה, ועד כה בכלל לא שמתי לב לכך. ואף על פי שתמיד הבחנתי, כעת זה נמצא מולי יותר מתמיד- הלכלוך והזבל שזרוקים ברחוב. העליבות של פנסי הרחוב המטושטשים, שמנסים להסתיר את הגועל והטיפשות. צעקות של ערסים מלמטה קוטעים את חוט מחשבתי, ואני עוברת רלהביט בהם בזלזול ויהירות. הם נחותים ממני, פחותים מערכי. חבריהם הם אלו מהחטיבה. בשבילם כלום לא השתנה, שכן הם עצמם עדיין בחטיבה באופן היפותטי. בלי עבודה, ורק חצי חלום, הם בונים פוזה מאולתרת של סיגריות וכובע, וג´ינס של דיזל. העיקר שיחשבו שיש כסף בבית, אחרת יידמו למסכנים. אביונים, עלובים.
ולפתע משמאלי עיניי רואות משהו מבריק, גלוי בחשיכה. קורץ מתוך דירה, כשהדירה בתוך בניין. ביקינטון 1, איש זקן עם משקפיים ישב על הכורסה. לפי האורות שלפתע השתנו, מסקנה נחרצת הבינותי: האיש הזקן והממושקף רואה טלוויזיה. לבד יושב על סאפה רחבה, כשלא ניתן לדעת לאיפה מסתכל. ומה הוא חושב.
בוודאי הוא עובד במשרה חסרת תכלית ומשמעות. משרת בנק אפרורית, כפקיד זוטר. אין לו משפחה, הוריו מתו לפני כשלוש שנים. אחים אין לו, או שניתקו עמו קשרים. בת זוג מעולם לא מצא. עלוב שכזה. כמעט פגע רע. כמעט כי הוא ייתכן שלא מזיק לאף אחד. לא מזיק הן המילים שמתארות אותו. מסוג האנשים הוא, בוודאי, שהינך עובר על ידם ברחוב ולא שם לב. לא מסתכל, הם קטנים עבורך. לא חשובים, לא מעניינים. מעולם לא שקלת לפצוח איתם בשיחה. אתה בכלל לא מרגיש שהם שם. לעיתים רחוקות אתה שומע שהתאבדו, ורואה תמונה שלהם בעיתון. ממלמל "כמה נורא" ומעביר לעמוד הבא.
אין לו, כמובן, חיי חברה, וגם אין מה לעשות. הוא חוזר מהעבודה מאוחר בכוונה, וכשחוזר רק שם את התיק ומדליק את המכשיר. כמה עצוב לראות אומללות שכזו. כי קשה להאמין שהריהו מאושר. הוא ימות ומעטים יופיעו להלוויתו. וימות בקרוב, בגלל שהוא זקן ויש לו שיער לבן וקרחות.
בעולמות אחרים הוא רוצח שכיר שרק מעמיד פני תמים, ולמעשה מטרתו הברורה היא לרצוח אותי. והוא מסתכל ועוקב אחריי כל הזמן, בודק ונושף. בעולמות אחרים הוא סתם ממורמר, ובעצם יש לו אישה ממוצעת ושני ילדים ממוצעים לפחות. הוא לא מרוצה בחלקו, לא שלם עם סביבתו. אסיר תודה לכלום, והכלום מודה לו.
הוא מזפזפ בשיעמום, אולי מפהק. ואז מכה בי המחשבה שאולי הוא מביט בי. מסתכל עליי, על כמה שאני פתטית וחסרת- חיים. ומבטינו מצטלבים, ואני קולטת לפתע שהוא כל כך דומה לי. ואני מפחדת נורא, שכמוהו ככה אהיה, בעתיד. וזה כבר לא משנה כמה אכתוב ואמשיך לצייר ציורים פסיכודאליים, הרי שזה קבוע מראש. מוחלט גורלי.
כואב לי, כואב לי מבפנים. והכיצד הכל נשמע, כמו איזה שיר?
לילה טובה, לילה טוב, עולם. וכך אסיים בדרמטיות המתבקשת את עולמי.