רעיון החזרה האינסופית.

אם החיים, ההיסטוריה מוכיחים כי אנחנו מתקדמים קדימה, הלאה, לאיזשהו מקום, מתפתחים וגדלים ומשתנים, לכל דבר קטן יש חשיבות ומשמעות ויכול להניע קדימה את מהלכי ההיסטוריה האנושית, להשפיע, הרי לנו יש הרבה יותר אפשרויות בחירה, לבחור כיצד ייראו חיינו וכיצד ברצוננו להשפיע.

אבל במידה ומה שקורה הוא ההיפך, שההיסטוריה והחיים מוכיחים שאנחנו נעים במעגלים אינסופיים, חוזרים על עצמנו, משמידים את עצמנו שוב ושוב ועושים את אותם טעויות וממשיכים לעשות אותם, לא מתקדמים לשום מקום למעשה, השינוי חיצוני בלבד והאנשים אותם אנשים, אין חשיבות לדבר שתעשה ואתה לא גורם לגלגל לנוע, ולא משנה מה תבחר לא תהיה לכך חשיבות.

ונניח ויש אנשים שמקלים ראש בעניין, ונניח מודים בכך שאין למה שיעשו חשיבות כלשהי- אבל זה לא סותר את זה שיש להם אפשרות לבחור מה הם יעשו בחיים והאם יועילו ויעשו טוב כראות עיניהם, יגרמו לאנשים אחרים להרגיש טוב כי אולי בכך טמון הסוד של מהות אחרים, שכן אתה לא תוכל לעולם להיות אדם אחר ולהבין לעומקו, מלבד עצמך, ובניסיון לעשות דברים טובים אתה מנסה להתקרב לאנושיות ולטעום ממנה, ומאנשים אחרים, להתקרב אליהם באמת, לנסות לעשות זאת ללא אינטרסים- כי הרי אילו אינטרסים יכולים להיות? למה לעשות טוב לאחרים גורם לך להרגיש טוב? כי זה גורם לך להרגיש בר חשיבות ובר השפעה, ויותר מגרגר קטן במיקרוקוסמוס אלא גרגר קטן שמשפיע וחושב ויכול לעשות טוב. אבל למה הרצון הזה להגיע לטוב ולחוות אותו? למה הרצון לחוות כל חוויה אנושית ולשתף אותה לאחרים? מה הפחד שבלהשאיר את הכול ללבך ולראשך? הפחד שאתה בודד. מה שמניע אותך לקראת שיתוף אחרים בכאבך ובחוויותיך הוא לא לחלוק איתם את חווית הקיום האנושית האבסורדית, אלא להסיר את עול הקיום האנושי בכך שאנשים אחרים ירגישו את הרגשות שלך ויתעניינו בך, לא רק רעיון המרכז והאגו שלך- כי מה זה בכלל אגו אם לא עוד ניסיון עלוב לתקשר עם אחרים ולהיות משהו, בר חשיבות בעייני העולם – בקיצור, בכתיבת בלוג אתה למעשה מודה בפומבי שחייך לא רק שיכולים לעניין אחרים, לגרום להם לחוות את מה שאתה חווה דרך רגשות, שאתה מעניין ומשפיע וחשוב בעיניהם, אלא גם בכך אתה פטור מלחוות דברים באמת. שכן אם אתה חווה אותם ולא מספר לאיש, הרי אין זה נחשב כלל ולא נרשם ברישומי היקום. אתה לא לבד בכותבך. יש איתך מיליון אנשים, תלוי ברשם הכניסות, שהם יחד איתך ובעולם שלך קשורים אלייך עבותות ולכאורה היחידים שמבינים מה עובר עלייך (אם אתה כותב דברים מהלב, ולא רק דרך הניסיון להיראות בעייני עצמך ואחרים כדמות מסוימת שאותה אתה חופץ להיות). זה נכון שבכתיבת בלוג קיימת גם האפשרות הזו, להעשיר ולהזין את הדמות הדמיונית והמוצלחת שהיא לא אתה ושאתה רוצה להיות, ולהעניק אישור וחסות ממשית לקיומה אומנם הוירטואלי אך הלכאורה אמיתי. החלומות שלך כעת לא רק חלומות אלא גם מתגשמים, וכך אתה נהפך בעיניי אנשים למי שרצית להיות- והרי זה מדהים. אבל זה גורם רק עוד כאב וצער ואומללות, שכן איש לא רוצה לפגוש בגרסה העדיפה של עצמו, המוצלחת ואשר מגשימה את אשר לבך רוצה. לא רק שזה גורם לך עצמך להיות עלוב ומסכן וכל כך פתטי בקיום שלו, אלא גם שיכול להיות שתגלה שהחלומות שלך לא משנים, ואף אחד מהם לעולם לא יתקיים על אמת. BE CAREFULL WHAT YOU WISH FOR. אתה תיתקע לעד באיזושהי בינוניות, שגרה, שלא תצליח להתנתק ממנה באמת. גם אלה שמגשימים את עצמם, לפעמים אפילו אומנים, ציירים או מתעדי מציאות חלופית כגון קולנוענים, גם אלו מנסים להגשים את החלום של עצמם דרך האומנות, אמת וחלום שאותם לא ימצאו.

ויש שאומרים שצריך להנות מהניסיון, מהמאמץ, מהחוסר תכלית והמשמעות של הקיום עצמו ולחוות אותו במלואו. להעריך את זה שנולדת, כי גם אם אין לכך משמעות גדולה, הרי יש לכך משמעות עבורך, בראש שלך ובמחשבות שלך. אנשים שאוהבים קצת משלים את עצמם, כי כל אהבה היא אהבה עצמית, היא ניסיון לחפש בן דמותך בפרצוף שלידך. שותף אחר שהוא לא אתה לחיים עצמם לעולם לא יבין מה שאתה מבין וירגיש באותה מידה, והדבר מפחיד עד מאוד. הקרבה עצמית היא הרי שיא האשליה, אין דבר שאתה מקריב שהוא לא בשבילך, לפחות גם בעצם ההקרבה.

ויש כאלה שהאהבה אצלם הפוכה, אם כי היא עדיין עצמית; האהבה בשבילם היא אמיתית, כי הם אכן רוצים בטובתו של האדם האחר יותר מהטובה של עצמם, שהוא ייהנה וישמח גם אם הם יסבלו- אותה הקרבה- רק שהפעם מטרתה היא להפוך לאדם האמור, למושא האהבה. אין מדובר בהערצה, זה עמוק מכך; ייתכן שהם חושבים שבכך שיאהבו מישהו ויהפכו לחלק ממנו והכול ביניהם יהיה בשותפות קסומה שכזו, אז הם יהיו הוא, ואז יהיו שני אנשים שהם למעשה אדם אחד וכך הם יוכלו לשאת את העול של הקיום וכך יוכלו לא להיות בודדים. הבדידות נוראית מאין כמוה.

גם סגפנים שבוחרים בבדידות חיצונית מרמים את עצמם. הם מחפשים את האנושיות בדברים אחרים, את עצמם במקומות אחרים.

מהו טיול, חופשה אם לא זמניים? ויש אנשים שעוסקים בדבר מה בו הם נהנים, משלח יד שהם שמחים לקום בשבילו- מקווה שיש כאלו- האם הם שמחים לקום ליד הבנאדם שלידו הם קמים? האם הם באמת ובתמים לא שונאים את הזקנה שתעטוף אותם, או את העובדה שלדבר שהם עושים אין חשיבות, משמעות, המשכיות ועתיד? שהם ייעלמו כמו זרע שתיכף יזרע במקומו חדש כי הוא עץ או צמח שכבר מת. ומה היתרון שבפרסום, שאחרי מותך אנשים יגידו את שמך ויגידו עליך כל מיני דברים? הרי אתה רק זיכרון לא אמיתי בשבילם, ולעולם לא תהיה אמת, ולך עצמך אין מקום באותו עולם שאחרייך.

אנשים לא יודעים איזה אושר הם צריכים, גם אם תטען שאין אושר אחד אלא אושר שונה לכל אדם. אין לך דרך להשיג אושר לאנשים אחרים, הרי הם לא יודעים מהו אושר בשבילם ומה הם רוצים באמת. מה מסתתר מתחת לשכבות של רצונות מדומים ותקוות של אחרים שהולבשו עליהם בגסות.

אין כזה דבר התנהגות לא מוסרית. יש כזה דבר התנהגות שהיא לא בנורמה, לא מקובלת. החליטו עליה אנשים כדי להבטיח לעצמם ביטחון מסוים בקיום. ניסיון ליצור סדר, וביטחון בכך שהם יחיו ויהיה לחיים שלהם איזושהי משמעות- של קניין, אהבה וכו'.

כל הנורמות החברתיות שלנו והתרבות של כולנו הם מסיכה אחת גדולה, שאין כלום מתחת.

הניסיון למצוא משמעות הוא אחד הדברים שהכי מרתקים אותי בבני אדם. כי הניסיון למצוא אושר הוא נזיל ומדומה. מי אמר שאושר הוא מה שאנחנו רוצים וצריכים? אנחנו רוצים הרבה פעמים כאב ואומללות. אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, מלבד אותה משמעות נסתרת לקיומנו. שאותה, אנחנו רוצים למצוא.