פסח

הגשם יורד. חזרתי לפני כשעה מחג פסח בקיבוץ. העמק אפור ושומם. בידיים כואבות בניתי את האוהל של אמא. אח"כ נכנסתי לאוהל שלי. הוא היה רטוב לגמרי כי שכחתי לסגור את הרוכסן לפני שיצאתי לחג. בבטן מלאה ממטעמי החג ישבתי וזללתי קופסא שלמה של עוגיות פסח מדושנות עונג מענה והוספתי גם חפיסת שוקולד לאיטום הסדקים הדקים ביותר שאולי עוד לא התמלאו בתוכי במיאוס-עוגיות-תאווה-רחמים-עצמיים.

בכרס מתרוננת נרדמתי. חלמתי חלום רטוב, קמתי, החלפתי מכנסיים, הגשם פסק והשעה עוד מוקדמת. ציפורים שרות, מדגישות את הדממה שכל העמק הזה ספוג בה ואין לי בה מנוחה מרוב תכנונים כיצד להיות ראוי לה, אולי מחר או מחרתיים, אחרי איזה סיגוף או צום או קבלה עצמית בלתי אפשרית והשלמה עם כך שלעולם לא אוכל להיות ראוי לה עם כל היצרים האלה, ובטח שלא אוכל כך להושיע את עצמי ואפילו לא את שארית העולם.

ובעוד אני משקיף כך בגיחוך מיואש במקצת על עצמי, ניצל את המומנטום טיעון מעגלי ומבלי ששמתי לב השתלט על מודעותי, פיתה אותי בהסתחררות בלתי פוסקת מטוב לרע, בניחומו הבלתי מנחם, עד שמצאתי עצמי לכוד בסבך תנודותיו החוזרות ונשנות. וכך היו דבריו: הרי אתה יודע שרק מי שעניו באמת יכול להצליח בדבר הזה שאתה מנסה לעשות כאן, רחוק מכל העולם. ומאחר שאני יודע זאת הרי ברור לי כשמש שלעולם לא אצליח, עניתי ונפלתי כך למלכודתו, ואולי בכך דווקא ענוותי, אך מאחר שאני חושב כך, הרי ברור שאין רחוק יותר מן הענווה ממני, ולכן אין סיכוי שאצליח לעולם. והרי זאת ענווה רבה לדעת שאתה לעולם לא תצליח ואינך ראוי ואינך עניו, ואיכשהו בכל זאת להמשיך. אכן ענווה, המשתדרגת לכדי גאווה סמויה מיד כאשר אתה מודע לה, גאווה סמויה המתעטפת ענווה מתחסדת, שאין דבר הרחוק יותר מהענווה מאשר היא. והרי אני מודע לכך ומודה בכך – כמה עניו מצידי. וכמה גאווה מייצרת את האמירה: "אני עניו" וכמה ענווה שוב מיוצרת במודעותי לגאוותי. וכו' וכו'... ומאחר שאלוהים נוכח ורצה לעזור לי ולגאול אותי מהטיעון המעגלי הוא הבזיק בתודעתי שכל עוד הטיעון הזה מתחולל בתוכי אני יכול  להיות סמוך ובטוח שאני אמנם רחוק עדיין שנות אור מענווה אמיתית, שאינה מבקשת לדעת דבר על עצמה. ומאחר ששמעתי לרגע את קולו הצלחתי לרגע לצאת החוצה ממלתעות הטיעון המעגלי ולהשקיף עליו. חייכתי וידעתי שהצדק עם אלוהים ולפתע נפתח לי פתח יציאה והדממה חזרה לנשב בעמק ובתוכי והנה אני מכין קפה בוץ בתוך האוהל, לשטוף ולו במעט את יציקת העכירות שיצקתי אל כרסי ולרכך במקצת את השנאה העצמית שכל כך רוצה להשתלט על ישותי, שכל כך רוצה ללגלג על אי שייכותי, שכל כך רוצה להצביע מרחוק על עומק בדידותי. והנה חוזר הגשם לטפטף והציפורים שרות בעצבות מקסימה ומעודדת ואני רק אדם, רק נברא זמני שהכל ערוך לפניו לבחירה נכונה, שהיא תמיד כל כך קשה. רק אדם שמנסה ואפילו לא יודע מה, ומוכן להיות חשוף לכל זה- לקריאות העורבים, למנועים צועקים, לקרובים רחוקים, לחלומות מתוקים, לחולשת הרוח והאברים ולחוסר הברירה והרצון להמשיך – כי יש אלוהים שמביט ויודע ורוצה שנמשיך, אפילו כך, מבלי לדעת לאן, רק להישען על האמונה הזאת הפשוטה, שהוא בכל רגע ורגע, לחלוטין בלתי מורגש ולגמרי איתנו כאן- להמשיך עם הידיעה המלאה שלא בכוחנו ורק בחסדו, לא מהיותנו ראויים לדבר ורק בגלל אהבתו, בסוף נגיע לשם. חג שמח.

אני שוכב לנוח באוהל. לא הייתי זהיר ולא הבחנתי שבעודי מסתחרר בטיעון מעגלי, עבר עוד טיעון מעגלי בסביבה ונמשך כמו מגנט לחברו והצליח להיכנס לאוהלי מבלי שארגיש ולהמתין לרגע המתאים. ועכשיו, בהיותי עייף וטרם הצלחתי להבחין בכך, מצאתי את עצמי נמשך לתוכו לאמור: כמה מקורי! ממש כל הכבוד על היצירתיות. הלוואי ומישהו היה קורא את זה. בטח היית זוכה לאיזו מחמאונת קטנטנה, לכל הפחות ולכמה תחושות אגו נעימות. אבל מה אני צריך שמישהו יקרא ויגיד לי מה דעתו? נפלתי שוב למלכודת, אני הרי יוצר לשם היצירה. (כל זאת אמר החלק שעוד התעקש להשלות את עצמו בהיותו עניו, אפילו אחרי שהוכח לו ההיפך חד וחלק) כן, אבל לו רק היה מישהו מכיר בחוסר רצונך בהכרה, בהיותך יוצר לשם היצירה, איך זה היה? תודה שזה היה נהדר. אבל אני אפילו לא רוצה שיכירו בחוסר רצוני להכרה, עזוב אותי במנוחה ותן לי להמשיך לשרוץ לנצח מתחת לעץ המבורך הזה, ולמלא מחברות בהגיגי בדידות מושלמת, רחוק מכל הערכה, שיפוט, מגע.

כן, כן, אבל לו רק היה מישהו אחד לפחות יודע על חוסר רצונך שיכירו בחוסר רצונך שיכירו בחוסר רצונך בהכרה, בטח היה מגיע עד אליך, עד לעץ הזה, ומחבק את כל ערימת הבדידות הזאת שהפכת את עצמך להיות, בוכה איתך כמה דמעות...

טוב, טוב, ניצחת! אני מודה – אני מת להערכה ולנעים באגו שהיא תביא. אבל ברור לי היטב שכל מי שכותב מתוך רצון בהערכה הזאת, מי שרודף אחריה – היא כמעט תמיד תמשיך לברוח ממנו.

יפה, אבל אולי הידיעה הברורה הזאת שלא תקבל שום הערכה, למרות רצונך העז בה, וההשלמה עם כך, אולי הן הפתח שבסופו של דבר דרכו תגיע אליך ההערכה הזאת והנעים אגו וכל מה שאתה רוצה?

כן, אבל לא היית צריך לנסח את זה. כי הרי ברור שבסתר ליבי אני ממשיך לקוות לכך כל כך שלעולם לא אקבל זאת, כי איני ראוי לכך ומאחר שאני מודע לכך ומודה בכך- אין ראוי ממני לכך למרות הכל, ומאחר שכך אני חושב- אין לא ראוי ממני לכך, ולכן אני הראוי ביותר לכך ואין כמוני רחוק מלהיות ראוי לכך ולכן אני הקרוב ביותר לכך ולכן לא אגיע לשם לעולם.

והנה אני כבר כאן.