היא תקעה מבט עמוק ברצפה המשובצת, וכשהרימה את ראשה אישוניה כבר התרחבו לגודל של שמשות קטנות. שפתיה יבשו, והשפתון נדמה כל כך רחוק, בתוך התיק שנמצא מטרים ספורים על ידה. היא הייתה לבד, בפינה ריקה של הסנטר. מסביבה היו ערימות של מזרקים חד-פעמיים משומשים. לפני כן היא השתמשה באחד מהם, כשהדאגה האחרונה שלה היא להידבק באיידס או צהבת. לפני כן היא הייתה בקריז, והיא בקושי הצליחה להסתיר מעוברי האורח את ידיה הרועדות.
המראה שלה היה חולני. רזה כשלד, עורה לבן מסיד. הפוני הוורוד מכסה לה את כל המצח, והנמשים שבלחייה התחילו לדהות. או שזה רק היה בדמיון שלה.
אתמול היא הלכה יד ביד עם טום, והם צחקקו וצעקו בקול רם. דיברו על המשטרה המזדיינת, על הזקנים המגעילים טפו עליהם, וקצת גם על להקת הפאנק החדשה, שהמוהיקן של המתופף נפל באמצע ההופעה, כשהוא היה ממש בתוך זה, באקסטזה. טום לקח שני אוטובוסים, לכן היא השתדלה להיות נחמדה אליו. ואם לא, היא פשוט פיצתה על כך בחיבוק ומזמוז.
כולם התקשרו אליה. השאירו לה הודעות במסינג'ר ודיברו אליה. שתעשה להם עגיל. שתראה להם את פסי הבלונד החדשים. שתעשן איתם, או שסתם תתרום שקל לבקבוק בירה. לא ברור מה, אבל משהו בה היה ממכר. ממגנט. זו שכולם הולכים אחריה, ומוכנים להיפרד מכמה גרושים בשבילה. כולם היו בובות בידיים שלה. הבנים וגם הבנות ראו בה נחשקת. אך בפינה הריקה של הסנטר, היא נראתה כל כך אומללה. והיא לא הבינה איך כולם לא רואים את זה. ותודה לאל, היא חשבה, שהם לא מסוגלים לראות מעבר לפוזות.