בוקר רך וחיוור התרפק על הלילה, לא נותן לחשיכה להיעלם לגמרי. דמות רכנה על המרפסת של הקומה השביעית. רגליה חופשיות, שוקעות כלפי מטה. ראשה שעון לאחור, מחובר אל הבית.
הטעם של הסיגריה מתוק.
"הכל זה על דמויות," היא אומרת. "אף פעם זה לא על אנשים."
כן, כי אנו מעוניינים בדמויות הרחוקות והמנוכרות, דמויות נצח שנמצאות בדף, שחור על גבי לבן.
"דרמה משפטית?" היא שאלה, ואני הנהנתי לשלילה. "עוד סיפור לא -מקורי על מישהי שמתאבדת. גם ככה זה נדוש," לחשתי בעצבות. היא חייכה אליי חיוך קטן, מדוכא.
"איך חיוך יכול להיות מדוכא?" היא שאלה אותי, תמהה. "חיוך יכול להיות מאוד מדוכא". התחמקתי מתשובה מספקת. היא השתתקה, ועיניה החומות-כהות הביטו בשחר העולה.
"יש לי רעיון בשבילך," היא קראה בהתרגשות, וכיבתה את הסיגריה הגמורה גם ככה שלה.
"למה שלא תכתבתי הפעם, על מרצפות?" זיק ניצת בה, ופניה הפכו לאדמומיות. "הרי כולם כותבים על מזג אוויר, על שקיעה וזריחה, על טלוויזיה, ועל מיליוני דברים אחרים. אבל לא על דבר קטן ופעוט כמו מרצפות". היא היית מאוד מרוצה מעצמה באותו הרגע, וספק אם באמת חיכתה לתגובתי.
"לא, לא..." ניפצתי את הנורה. "זה כבר נעשה, לכתוב על דברים קטנים שאף אחד לא שם לב. לא, לא..." אמרתי בקול מעט עצבני. רעיון טיפשי למדיי, טיפשי.
"אז תכתבי על מה שכולם כותבים. ובכך שתנסי לכתוב על כך, זה יהיה מקורי." היא אמרה, והתכוונה שעליי ללכת הפוך-על-הפוך.
"אני רוצה כוס קפה אחד, בלי סוכר, הרבה מים וטיפהל'ה חלב." היא נזכרה. בגלל שזה מתאים לה, החלטתי למלא את בקשתה ולהכין לה.
היא שתתה את כוס הקפה הרגילה שלה. בלי סוכר, עם המון מים ומעט חלב. הטעם של הקפה מתוק.
"נו כבר, זה מתחיל לשעמם. תגיעי לפואנטה!" היא אמרה בחוסר סבלנות משווע. אין לה סבלנות, חשבתי לעצמי. זה דווקא לא כל כך מתאים לה.
"בסדר, בסדר. אני אחכה.." קולה נשמע צרוד במקצת. לי לא היה מה לכתוב, כך שלה לא היה יותר מה להגיד. היא פשוט ישבה על המרפסת עם הבעה ריקה, חלולה. לא היה לה פה, וגם לא עיניים ואוזניים. רק שיער שחור ארוך ועור לבן וחלק. וקול צרוד, כנראה בגלל הכמויות הגדולות של סיגריות שהיא דחסה לראותיה המצומקות.
המרצפות של המרפסת היו נקיות, מבריקות למשעי. אתמול היא קרצפה אותם, כשהיה לה דחף ניקיון פתאומי ולא מובן. בכלל, הרבה דברים אצלה היו פתאומיים ומפתיעים. גם כשתכננה, תמיד היה שינוי קל בתוכניות.
הייתה היסטוריה שלמה למרצפות הללו. היא נפרדה מחבר שלה בגלל ויכוח על הצבע שלהם. הוא היה אהבת חייה, אז למה בעצם היא נפרדה ממנו בגלל צבע מזורגג למרצפות?
"בגלל שלא אהבתי אותו באמת," היא ענתה, בנימה של תוכחה.
"לא, לא. בגלל שתמיד האמנת, שריבים קטנים מצביעים על דברים גדולים. את אהבת אותו נורא, ואת עדיין קצת אוהבת." הסברתי לה, ואוזניה התחדדו.
לאחר מכן היא החליטה לנטוש את דירת הגג. שנתיים עברו, ויום אחד היא החליטה לחזור. ככלות הכל, הדירה עדיין שלה. וגם המרצפות הלא גמורות, שם, בגג. כשהיא באה התברר לה כי חבורת מסוממים התמקמה בדירה. בהתחלה לא היה לה איכפת מהם, והיא ניסתה לגרש אותם בכל כוחה. קראה למשטרה, מה לא עשתה; אבל איכשהו, בסופו של דבר, הם נשארו. היא נתנה להם, מבלי ששמה לב, כדי שיארחו לה חברה. חברה מסוכנת, אבל לפחות חברה.
"אבל אני אוהבת להיות לבד!" היא ניסתה לפתח עמי תגרה. אוהבת להתווכח, זה ברור.
אולם כעבור חודשיים, או שלושה, אחד מהם גרם לכך שהיא העיפה את כולם. הוא היה בTURKEY, וכל הגוף שלו שקשק, והוא ניסה באומללות לגנוב ממנה שטר. הפעם היא סילקה את כולם, מבלי להותיר זכר להימצאותם בדירה לפני כן. היא שבה לגור לבד, ועכשיו כשהמסוממים וההומלסים הלכו, היא שיפצה סוף-סוף את המרצפות. עד אז הם היו רק קרטון.
"לא הגיוני, אומנם, אבל בסדר". יש לה, תגובה לכל דבר. לכל דבר קטן היא תאמר משהו. לא יכולה לשתוק. זה קשה לה.
"כמו אחותך," היא אמרה, ופגעה בנקודה רגישה. היא אהבה לעשות את זה, להתעמק בפצעים פתוחים של אנשים אחרים. ולוודא שזה לא יגיע אליה, הכאב.
"כמוך.." היא מלמלה, ואני שתקתי. כי דווקא זה שאני עושה, את החפירה בפצעים וזריית המלח, זה דווקא גורם לי כאב. כאב נורא.
"אשמה?" היא שאלה בעיניים מזוגגות.
"לא," עניתי בקול שקט. "וזה מה שהכי נורא."
היא הבינה את אשר אמרתי, וסגרה את פיה. מחקתי אותו, ולא היה לה פה, אבל היא איכשהו מצאה איך להחזיר אותו. את השפתיים הדקות. היא פלטה "הו, איזו דרמטיות מתבקשת" אבל היא חטפה סטירה. ממי? כנראה מיונה שעברה בדרכה לקן.
במקום הקרטון, היא שמה מרצפות בצבע קרמל, שבמקום שהיו ריבועים היו עיגולים. ככה, כי היא תמיד התאמצה להיות מקורית.
כשבא אליה מישהו, אחרי עוד כמה שנים, הם החליטו לשנות את המרצפות לאדום. לא אדום דם, אלא אדום- וורדרד. שיהיה לה משהו טוב ואופטימי לצפות בשבילו.
"סוף טוב, תתני לי?" היא ניסתה לסחוט. "לא. את אמרת שאת אוהבת להיות לבד, אז גורלך להיות לבד."
והיא ישבה שם, על המרפסת. לא התאבדה, ולא צרחה. רק ישבה מבלי למצמץ, והסתכלה על מלוא הבוקר העולה.
הטעם של הסיגריה מתוק.
"הכל זה על דמויות," היא אומרת. "אף פעם זה לא על אנשים."
כן, כי אנו מעוניינים בדמויות הרחוקות והמנוכרות, דמויות נצח שנמצאות בדף, שחור על גבי לבן.
"דרמה משפטית?" היא שאלה, ואני הנהנתי לשלילה. "עוד סיפור לא -מקורי על מישהי שמתאבדת. גם ככה זה נדוש," לחשתי בעצבות. היא חייכה אליי חיוך קטן, מדוכא.
"איך חיוך יכול להיות מדוכא?" היא שאלה אותי, תמהה. "חיוך יכול להיות מאוד מדוכא". התחמקתי מתשובה מספקת. היא השתתקה, ועיניה החומות-כהות הביטו בשחר העולה.
"יש לי רעיון בשבילך," היא קראה בהתרגשות, וכיבתה את הסיגריה הגמורה גם ככה שלה.
"למה שלא תכתבתי הפעם, על מרצפות?" זיק ניצת בה, ופניה הפכו לאדמומיות. "הרי כולם כותבים על מזג אוויר, על שקיעה וזריחה, על טלוויזיה, ועל מיליוני דברים אחרים. אבל לא על דבר קטן ופעוט כמו מרצפות". היא היית מאוד מרוצה מעצמה באותו הרגע, וספק אם באמת חיכתה לתגובתי.
"לא, לא..." ניפצתי את הנורה. "זה כבר נעשה, לכתוב על דברים קטנים שאף אחד לא שם לב. לא, לא..." אמרתי בקול מעט עצבני. רעיון טיפשי למדיי, טיפשי.
"אז תכתבי על מה שכולם כותבים. ובכך שתנסי לכתוב על כך, זה יהיה מקורי." היא אמרה, והתכוונה שעליי ללכת הפוך-על-הפוך.
"אני רוצה כוס קפה אחד, בלי סוכר, הרבה מים וטיפהל'ה חלב." היא נזכרה. בגלל שזה מתאים לה, החלטתי למלא את בקשתה ולהכין לה.
היא שתתה את כוס הקפה הרגילה שלה. בלי סוכר, עם המון מים ומעט חלב. הטעם של הקפה מתוק.
"נו כבר, זה מתחיל לשעמם. תגיעי לפואנטה!" היא אמרה בחוסר סבלנות משווע. אין לה סבלנות, חשבתי לעצמי. זה דווקא לא כל כך מתאים לה.
"בסדר, בסדר. אני אחכה.." קולה נשמע צרוד במקצת. לי לא היה מה לכתוב, כך שלה לא היה יותר מה להגיד. היא פשוט ישבה על המרפסת עם הבעה ריקה, חלולה. לא היה לה פה, וגם לא עיניים ואוזניים. רק שיער שחור ארוך ועור לבן וחלק. וקול צרוד, כנראה בגלל הכמויות הגדולות של סיגריות שהיא דחסה לראותיה המצומקות.
המרצפות של המרפסת היו נקיות, מבריקות למשעי. אתמול היא קרצפה אותם, כשהיה לה דחף ניקיון פתאומי ולא מובן. בכלל, הרבה דברים אצלה היו פתאומיים ומפתיעים. גם כשתכננה, תמיד היה שינוי קל בתוכניות.
הייתה היסטוריה שלמה למרצפות הללו. היא נפרדה מחבר שלה בגלל ויכוח על הצבע שלהם. הוא היה אהבת חייה, אז למה בעצם היא נפרדה ממנו בגלל צבע מזורגג למרצפות?
"בגלל שלא אהבתי אותו באמת," היא ענתה, בנימה של תוכחה.
"לא, לא. בגלל שתמיד האמנת, שריבים קטנים מצביעים על דברים גדולים. את אהבת אותו נורא, ואת עדיין קצת אוהבת." הסברתי לה, ואוזניה התחדדו.
לאחר מכן היא החליטה לנטוש את דירת הגג. שנתיים עברו, ויום אחד היא החליטה לחזור. ככלות הכל, הדירה עדיין שלה. וגם המרצפות הלא גמורות, שם, בגג. כשהיא באה התברר לה כי חבורת מסוממים התמקמה בדירה. בהתחלה לא היה לה איכפת מהם, והיא ניסתה לגרש אותם בכל כוחה. קראה למשטרה, מה לא עשתה; אבל איכשהו, בסופו של דבר, הם נשארו. היא נתנה להם, מבלי ששמה לב, כדי שיארחו לה חברה. חברה מסוכנת, אבל לפחות חברה.
"אבל אני אוהבת להיות לבד!" היא ניסתה לפתח עמי תגרה. אוהבת להתווכח, זה ברור.
אולם כעבור חודשיים, או שלושה, אחד מהם גרם לכך שהיא העיפה את כולם. הוא היה בTURKEY, וכל הגוף שלו שקשק, והוא ניסה באומללות לגנוב ממנה שטר. הפעם היא סילקה את כולם, מבלי להותיר זכר להימצאותם בדירה לפני כן. היא שבה לגור לבד, ועכשיו כשהמסוממים וההומלסים הלכו, היא שיפצה סוף-סוף את המרצפות. עד אז הם היו רק קרטון.
"לא הגיוני, אומנם, אבל בסדר". יש לה, תגובה לכל דבר. לכל דבר קטן היא תאמר משהו. לא יכולה לשתוק. זה קשה לה.
"כמו אחותך," היא אמרה, ופגעה בנקודה רגישה. היא אהבה לעשות את זה, להתעמק בפצעים פתוחים של אנשים אחרים. ולוודא שזה לא יגיע אליה, הכאב.
"כמוך.." היא מלמלה, ואני שתקתי. כי דווקא זה שאני עושה, את החפירה בפצעים וזריית המלח, זה דווקא גורם לי כאב. כאב נורא.
"אשמה?" היא שאלה בעיניים מזוגגות.
"לא," עניתי בקול שקט. "וזה מה שהכי נורא."
היא הבינה את אשר אמרתי, וסגרה את פיה. מחקתי אותו, ולא היה לה פה, אבל היא איכשהו מצאה איך להחזיר אותו. את השפתיים הדקות. היא פלטה "הו, איזו דרמטיות מתבקשת" אבל היא חטפה סטירה. ממי? כנראה מיונה שעברה בדרכה לקן.
במקום הקרטון, היא שמה מרצפות בצבע קרמל, שבמקום שהיו ריבועים היו עיגולים. ככה, כי היא תמיד התאמצה להיות מקורית.
כשבא אליה מישהו, אחרי עוד כמה שנים, הם החליטו לשנות את המרצפות לאדום. לא אדום דם, אלא אדום- וורדרד. שיהיה לה משהו טוב ואופטימי לצפות בשבילו.
"סוף טוב, תתני לי?" היא ניסתה לסחוט. "לא. את אמרת שאת אוהבת להיות לבד, אז גורלך להיות לבד."
והיא ישבה שם, על המרפסת. לא התאבדה, ולא צרחה. רק ישבה מבלי למצמץ, והסתכלה על מלוא הבוקר העולה.
