אני לכודה בתוך העולם.

הקופסא שלי קטנה. היא לא תתמוטט. אם היא תתמוטט, והסיכויים נמוכים, אני אחוש סיפוק בלתי נדלה וסוף סוף אגיע לקצה. אני רודפת אחרי עולם ההידאות, שם רק מתים, ולא חיים.

נמאס לי לדעת איך. אני רוצה לדעת למה. ואם אין למה? ואם יש, ואנחנו לא יודעים? עדיף לחפש את הלמה מאשר להתקיים ולהבין שאין, שזה לא קיים.

אין דברים יפים בתוך הקופסה. ומהו יופי בכלל. הכול רק מעמיד פנים שהוא יפה. מתחזה ליופי עצמו.

העתיד שלי כל כך קטן שזה לא משנה. אומנם הוא העתיד שלי, אבל בכל זאת, הבחירות שלי ישנו רק אותו ורק אותי. ואני זעירה. פצפונת בתוך קופסה.

אז שום דבר לא משנה. איך העבודה שלי יכולה להגדיר אותי? איך שנות ההשכלה שלי, בני הזוג שלי, מה שמה מעניין אותי. זה לא אני. אני זה מישהו אחר מכל אלו. מישהו שחי ומתקיים בתוך האני הזה שמתאים את עצמו לעולם הזה. והמישהו האחר, שזה אני, מעניינים אותו דברים אחרים לגמרי. בשבילו העתיד זהה להווה ולעבר, או ההיפך: לגמרי שונה ולא מתקיים קשר ביניהם בכלל. מהי שיחה? מהי שפת גוף? כלום. כלום. הציוויליזציה היא סתם עטיפה חיצונית, קליפה שנועדה להסתיר את הכיעור. ולהעמיד פנים שיש יופי, ולבנות אותו מאפס. יש דברים שנולדים מכלום. אחרת, איך נהיה כדור קטן ומגובש שבתוכו אצורים כל הכוחות וכול היצורים החיים והמים ואני. מכלום? ואז הכדור הקטן הזה התפוצץ והפך למלא מלא כוכבים קטנים. יכול להיות שהתיאוריה הזו בכלל מפגרת, מטומטמת, עילגת, מסתמכת על כלום או על משהו לא נכון בעליל.

החלומות שלי הם אפס. הם כלום. הם טיפשיים, הם מפגרים, הם פיסחים.

הרוח הטופחת על פניי גם היא פרי של אותו כדור. גם היא הייתה פעם הכדור הזה, המאוחד, היא ואני.

צמחים ממש חכמים. למרות שזה לא הם, זה האינסטינקטים של הטבע.

הטבע ממש חכם.

אבל לפעמים מתחוור לי שכל מה שקרה לו, זה בטעות. זה מקריות. זאת לא האמת. זאת לא הדרך להשגת האמת. מה שהיה טעות טובה, שרד. מה שהיה טעות גרועה, נמחק מן העולם.

וכמובן שאני אשליך את עצמי לטבע וליצירי הבריאה שלו. לטעויות שלו.

איך אני אוכיח אם אני שווה משהו, אם העולם הזה שווה משהו עבורי? על ידי כך שאשרוד, ואזי אהיה טעות טובה? ואם אמחק מן העולם, וזה מה שיקרה, אז אני טעות גרועה. אבל היטלר ייזכר, אבל זה לא מה שאני רוצה. אני לא רוצה להיזכר כהיסטוריה. רחוקה, עתיקה, נושנה, קדומה. אני לא רוצה להיזכר כהיסטוריה. אני רוצה להיזכר כהווה וכעתיד. אני רוצה להיות ה-הדבר. כל הזמן. אני רוצה להיות הרוח שמלטפת פנים של אנשים אחרים, ורוח אחרת, שקיימת בתוך אנשים ומכוונת אותם.

אז אני טעות גרועה. אני לא שווה כלום. מבחינתי, אני כבר מחוקה. אז איך אני עכשיו אחיה? ואיך אני עכשיו אמות? אני אחיה נעה ונדה, בלי מטרה ותכלית, מבלי רצון או שאיפה. אני אגיע לתחתית, רק שבשבילי לא תהיה תחתית. ואני אמות ולא אדע איך זה להיכנס לתוך שינה אינסופית חסרת חלומות. אולי מתוקה, אולי מרירה. אני לא אדע. אין לי דרך לדעת. לא איכפת לי פתאום מאפחד, משומדבר, משומקום. אני רוצה רק את עצמי, להיות עם עצמי, לאהוב את עצמי, להרכיב את עצמי מחדש כמו פאזל שלכל חתיכה יש ייעוד. והחתיכות של הפאזל שלמות ביחד, והן ייזכרו בעטיפה.

יש לי רעיון. אני אלך לקשת. אולי אני לא אמצא שם תשובות, אבל לפחות אהיה ליד משהו יפה באמת. טעות נחמדה.

אני לא רוצה הרבה דברים קטנים. אני רוצה דבר אחד קטן, כמו הכדור, שממנו יצא הכל, או דבר אחד גדול ששולט ושורר. אני לא רוצה רגעים קטנים. אני רוצה חיים גדולים, עצומים, שלא מורכבים מדברים קטנים. כי הם בעצמם יחידה אחת וגדולה.