היא הלכה הביתה, אחרי עוד יום שנראה בדיוק כקודמו. לבד, את העשרים מטרים האחרונים היא צעדה שקועה במחשבותיה, אפופה בצללים. איך הכל נראה תמיד אותו הדבר, כאילו העולם כולו אפור.
קראק.
הצליל הקטן גרם לה לשוב ולהביט סביבה, כאשר נעמדה מול הבית האפור ברחוב האפור.
אפור?
היא הסתכלה סביבה, מבולבלת.
אותה הגדר האפורה, אותם הפרחים האפורים, אותה הדלת האפורה. מבט למעלה-שמיים אפורים, עם עננים אפורים-לבנים, בהירים במעט מן האפרוריות הסובבת אותם, הסובבת אותה.
מצמוץ, והכל שב לקדמותו בצבעים מסתחררים.
היא עצרה את נשימתה למראה היופי, של גדר ירוקה, ופרחים אדומים, ושמיים כחולים, והושיטה את ידה בזהירות לגעת בפרח. ונעצרה.
היד שלה הייתה אפורה.
תגובות