שייכתי את הטקסט הנ"ל למונולוג, אבל מדובר בהחלט בטקסט שראוי לקוראו "רטינה", או "התלוננות". ואם המילים לא הפחידו את הקורא, הוא מוזמן להמשיך לגלגל את העיניים למטה, לייאוש הפרטי שלי במילים שלי שזוכה להיות מונצח כך בתור דף וירטואלי מול מסך מחשב.
אני לא יודעת מה אני צריכה, ומה אני רוצה, ואיפה אני ואיפה השאיפות של אחרים שמולבשות עליי. אני רק יודעת להתחמק, כמו מטרונום שאף פעם לא נוגע בקצה של התמונה הממוסגרת שעל הפסנתר. חיים שלמים יכולים לעבור לי ככה, בלי נגיעה ממשית,מתוך פחדים ונורמות או אני לא יודעת מה.ווילד אמר שהשפעות, כל השפעות הן רעות. הן מנוונות וגורמות לאדם להילכד בתוך דעה שהיא לווא דווקא שלו, מבלי האפשרות לפתיחות ולהתקדם. אבל איפה ההתקדמות? רק היום מישהו אמר שאין שום משמעות למה שאנחנו עושים. וזה מבהיל אותי כל פעם מחדש, ואני מחפשת תירוצים והצדקות למה כן יש, למה צריך להיות, למה אנחנו לפחות צריכים לחשוב שתהיה. למה צריך להשפיע, לעשות מעשים טובים. הסיבות עלומות.
החיפוש והדרך הם העיקר? זה מבלבל אותי לגמרי. ואני לא חושבת שאי פעם אסתדר מהבחינה הזו. תמיד יהיו הקשקושים האלו בתוך המוח שלי, שלעולם לא יהפכו לציור מסודר או בעל היגיון פנימי או בעל איזשהו פנים או כיסא או שולחן שאני אוכל לשלוף ולהבין ולקבל. רק קוביות וקווים ושום דבר אחר. אין משמעות, יש. יש ליחיד כוח (יש). והאם לחמוק מן השאלות האלו באלגנטיות של חיי יום יום, של עבודה ונישואין- אין זו התמודדות בכלל. וזה לא אלגנטי. זה רק מנוון. אני כבר לא יכולה לשים הוגה דעות במקצוע ב-ה'. יש סופרים, אבל גם זה לגמרי רחוק ממני עכשיו. אין וודאות בכך שאהיה סופרת, תמיד חשבתי שזה הדבר הוודאי היחיד בחיי. אבל מחסום כתיבה וסתימות מוחיות וחוסר רצון וכ"כ הרבה סיבות, טיפשיות יותר או פחות, ובעיקר עצמי, מנעו ממני מלכתוב. איזה מן סופרת שלא כותבת? וזאת לא תקופה, זה פשוט ממשיך ולא נעלם. כאילו הרעיונות ממני הלאה, אין לי שום רעיון מקורי או משהו להציע לעולם. אני רק חלק מתוך מעגלי שייכות, ואין לי ייחוד והכל מקרי ומפגר. וילדה היום בכתה, סתם בכתה, באמצע השיעור נזלו לה דמעות והיא אומרת שזה בגלל פיהוק. ולא הייתי שם כדי לשאול מה קרה, או כדי לא להשתכנע מספיק מסיפור הפיהוק. ובדיוק אני לפני שבועיים ישבתי בשיעור ספרות מוגבר ופתאום היה לי כל כך עצוב, אפילו לא מסיבות מוגדרות (פילוסופיות, פסיכולוגיות.. כלום. רק עצב שיושב בתחתית הבטן) ודמעתי ומחיתי את הדמעות ושום בניין לא נפל, ואיש לא הפנה מבטו. האם בדידות והתקשרות חברתית, זה המרכז? קונפליקטים בין בני אדם לבין בני אדם, בין חברה לחברה ובין פרט לפרט. האם יש לקונפליקטים האלו ערך ממשי?
ואנשים פשוט נעלמים מתוך החיים, אנשים שהיה להם קיום בתוך הראש והזיכרון והמחשבות שלך, הנה אתם מתנתקים והולכים לדרכים אחרות, וגם אתה נמחק מראשם, ויש בכך אבידה גדולה. על כל בנאדם שאי פעם הכרתי ושכחתי, או הכרתי ונעזבנו לדרכנו, אני חשה טיפה של עצבות. אבל במיוחד הקשרים שהחשבתי להם חשיבות רבה, אולי אפילו יותר ממה שהיו להם באמת. כי רגע, איך בנאדם הופך מיישות שקיימת ליישות שלא קיימת, שהיא דמות משנית בסרט שלא רואים אותה יותר? שהתפקיד שלך היה רק להעביר אותך ממקום א' למקום ב', או רק אקוסטיקה טובה להשמיע ולצעוק בה את המחשבות שלך. אין שום חשיבות לי אצל האחר, ולאחר אין באמת קיום שלי. (ואולי אני מחפשת ממה להיות מדוכאת, אולי מזה אני שואבת הנאה נחת ומים. ובכל זאת, אצלי זה דיי קל אז זה נדרש).
אין מציאות. אתה בוחר לראות מציאות מסויימת. אבל אתה לא רואה את המציאות שלך. אתה רואה רק השתקפויות אחרות, של לכאורה רצונות, והכל מתמזג שנית לסימן שאלה שחקוק במקום אחר, ואני נאנחת וחוזרת לישון לאכול להכין שיעורים לנסוע לצחוק לדבר על מיליון דברים אחרים, ולשכוח שאין בכך כלום.
תגובות