סצנה ראשונה: יום/ פנים/ כיתה בבית ספר תיכון

מסך שחור. נשמע קולה של שושי המורה מקריאה שמות, פייד אין איטי.

            שושי (בקול רם, כל הברה מודגשת):

"צוריה גל"

"זילברשטיין שיר"

            "רוטמן אלון"

ניתן לראות כעת בבירור את שושי, מורה בעלת משקפיים שחורות עם מסגרת עבה, יושבת על כיסא גבוה ליד שולחן קטן מכוסה מפה שמסתירה את הרגליים. מאחוריה ניצב לוח לבן ארוך. לידו תלוי על הקיר מסגרת ובה תמונה של הרצל, ההמנון ודגל ישראל. המורה מחזיקה בדפים של הקראת שמות.  על השולחן מונח יומן הכיתה.

            שושי:

            "פאר אדם."

רואים את אדם, נער בן 17, לבוש סווצ'ר בית ספר דהוי, יושב בשולחן לימודים. בכיתה כשלושים תלמידים היושבים על כיסאות, מחברות וספרים על שולחנותיהם. חלקם מאחורה צוחקים ומפטפטים. אדם שותק, יושב בשולחן לבדו, ומביט לכיוון המורה.

המורה מורידה את המשקפיים, מחזיקה אותם באוויר ומסתכלת על אדם.

            שושי:

            אתה זוכר מה אתה צריך לעשות לטקס עד יום חמישי, כן?

אדם מהנהן.

            שושי:

            אל תשכח גם לנקות את חדר הזיכרון,

היא מחזירה את המשקפיים לעיניה וחוזרת להתעסק בדפים.

ותבדוק שאתה תולה גם את החדשים, לפי סדר כרונולוגי,

אוקיי?

אדם מהנהן קלות.

שושי:

טוב..אוקיי..

היא מעבירה את דף הנוכחות ליומן הכיתה, וסוגרת אותו.

עכשיו, רותם תדבר איתכם על המשלחת לפולין...

קדימה, רותם..

רותם, נערה יפת מראה, ניגשת לקדמת הכיתה, ונעמדת ליד המורה שמרימה את מבטה אליה ומחייכת באישור. היא מחייכת לחבריה היושבים על הכיסאות, ואז כובשת את חיוכה.

            רותם:

            טוב, אז אתם בחרתם אותי שאני אנהיג את המשלחת, ו...

            אני ממש שמחה, כי לפי דעתי זה מאוד חשוב שכולנו...

הווליום של דיבוריה של רותם יורד עד כדי mute. אדם מביט בעיניים עייפות-אדומות לכיוון רותם, שפתיו מכווצות בשתיקה. יש צלצול של בית ספר, כולם מכניסים מהר לתיקים ספרים ועוזבים את הכיתה. אדם נשאר לבד בכיתה מלבד המורה, מסדר באיטיות את התיק.

המורה עם תיק על כתפה, עומדת לעזוב את הכיתה, ואז מסתובבת אל אדם.

            שושי (כבדרך אגב):

            אתה יודע שבמידה וחס וחלילה אחד המקריאים לא יכול להגיע,

            אתה המחליף שלו, כן?

אדם מהנהן, והמורה יוצאת מהכיתה.

סצנה שנייה: יום/ פנים/ מסדרון בית הספר התיכון

המסדרון מוצף בהרבה מאוד תלמידים ותלמידות, צפוף.

במרכז של כל האנשים, אדם הולך לבדו, לכיוון שכל התלמידים הולכים. הוא נוגע בשיער הארוך של הנערה שהולכת לפניו ומחזיק אותו, והיא לא שמה לב וממשיכה ללכת קדימה ולצחוק עם חברתה. אדם נוגע בכתף של נער שגם הולך במסדרון יחד עם שני חבריו, והנער גם לא מתייחס ולא מסתובב. אדם מוריד את הידיים שלו ומצמידן לצידי הגוף, וממשיך ללכת במסדרון.

סצנה שלישית: לילה/ פנים/ חדר זיכרון בבית ספר תיכון

אדם עומד על כיסא, תולה תמונות ממוסגרות של חיילים, בעלי חיוך כבוש או מבט מהורהר, על הקירות. הוא מחליף את המקומות של חלק מהתמונות. החדר קטן ודחוס, ללא חלון.

הוא יורד מהכיסא והולך לדף לבן שמודבק בסלוטייפ על הקיר. בדף יש רשימה של מטלות בכוכביות, בכתב מסודר, ורשום:

מטלות

1. לדאוג לניקיון החדר

2. לתחזק את תאורת החדר

3. להקפיד לתלות את התמונות בסדר כרונולוגי.

4. להדפיס את שמות המתים בסדר עולה ולדאוג לכך ששקופיותיהם יוצבו בסדר מקביל במקרן השקופיות.

אדם מוציא עט, ומסמן וי ליד סעיפים 1-3. ידו שמחזיקה את העט מגיעה לסעיף ארבע, ועוצרת באוויר. הוא מוריד את ידו. הוא מתיישב במרכז החדר, בכיסא היחיד. הוא מביט על כל החדר, על המחשב הדלוק שבצד, על התמונות שעל הקירות. אז הוא מתכופף אל תיקו השחור, ומוציא ממנו באיטיות תמונה ממוסגרת. בתמונה הוא מצולם, מביט אל המצלמה. אדם לוקח את התמונה ותולה אותה על המקום הגבוה ביותר בקיר.

סצנה רביעית: לילה/ חוץ/  חצר בית ספר

הורים, מורים ותלמידים רבים זורמים לכיוון כיסאות הלבנים שמוצבים מול במה. על הבמה מוצבים שני לוחות שחורים. באחד רשום "והגיבורים הם", ועל השני מהצד השני של הבמה רשום "לזיכרון עולם". על הבמה ניצבים ארבעה מיקרופונים. מערכת ההגברה ועמודי תאורה צמודים לבמה. על המדרגות לבמה עומדים שני נערים ונערה -רותם הבלונדינית, עם חולצות לבנות ומחזיקים דפים שחורים. בצד לבמה יש מסך כחול שממלא את קיר האבן.

אדם עומד בחצר בית הספר, מביט מולו על הבמה והאנשים שהולכים לכיוון הכיסאות.

שרת הבית, גבר מבוגר ועגלגל מתקרב אליו.

            השרת:

            אתה זה שמביא את השקופיות, כן?

אדם מביט על הקהל לא מרוכז, רוב המושבים תפוסים, ומהנהן.

השרת משלב את ידיו ונושף בחוסר סבלנות.

אדם מסתובב אל התיק שלגבו, ומוציא קופסה ובה עשרות שקופיות. הוא מושיט אותה אל השרת. השרת לוקח את הקופסה.

            השרת:

            זה מסודר לפי הסדר הנכון?

אדם פולט המהום חלש והשרת מנענע את ראשו, מסתובב, והולך לכיוון מערכת ההגברה.

אדם ממשיך להסתכל לכיוון שאליו השרת נעלם.

לפתע מגיעה מולו המורה שושי, מתנשפת, מחזיקה חולצה לבנה ודף שחור מעט מקומט.

            שושי (עדיין נושמת בכבדות)

            אני כל כך שמחה שמצאתי אותך, אדם...

אדם מביט בה במבט לא מבין.

            שושי:

            האמא של המקריאה הרביעית התקשרה. ידעתי שאי אפשר לסמוך עליה...

היא מנענעת את ראשה וממשיכה להתנשף

            היא לא יכולה לבוא, משהו עם תאונה, קטיעה, פציעה..

לא הייתה כל כך קליטה.

אדם (בקול שקט ונמוך):

            אז מה אני צריך לעשות?

            שושי:

            אה, אתה המחליף שלה כמובן, אז אתה צריך לעלות במקומה...

            הנה,

שושי זורקת לעברו את החולצה הלבנה.

            יאללה, תמהר, אתה צריך תיכף לעלות!

שושי דוחפת לידיו את הדף השחור, מפנה אליו את גבה והולכת במהירות למקום מושבה. אדם לובש במהירות את החולצה הלבנה על גבי חולצתו, והולך בפסיעות מהירות אל הבמה. הוא מצטרף לשני הנערים ולרותם שמדברים ביניהם בלחשושים.

הקהל עדיין מדבר ומרעיש, ואז נשמע "ששש,ששש" מכל עבר והקולות הופכים לדממה.

אדם, רותם ושני הנערים עולים לבמה, מחזיקים את הדף השחור שלהם צמוד לגופם. ראשם של רותם ושני הנערים מורכן עד שהם מגיעים למיקרופון.

            רותם:

            התכנסנו כאן היום, בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, כדי...

קולה של רותם מתחלש בהדרגה עד כדי mute. אדם מסתכל על כל האנשים והקהל שיושבים. חלק מהם מהנהנים למשמע דבריה של רותם. ואז, חוזר הווליום של דיבורי המקריאים-

            אחד הנערים:

            וכעת, להקראת השמות של הגיבורים...

הוא מפסיק לרגע את קריאתו, לפאוזה דרמטית.

            אמיר אדלשטיין.

המסך הכחול שמצד לבמה מקרין את תמונתו של אמיר, כומתה לראשו, מחייך עם שינים.

            תומר נבון.

התמונות ממשיכות להיות מוקרנות מצד הבמה. הווליום מתחלש בזמן שהוא מקריא עוד כמה שמות, וגם הנער השני מקריא עוד כמה.

אז הווליום חוזר לדממה מעיקה. נשמעים מעט מלמולים מהקהל.

אדם נושם בכבדות מרוב לחץ, ברכיו מעט רועדות. הוא מקריא מהדף.

            אדם (בקול נמוך וברור):

            שקד אורן.

            אבי גדות.

הוא עוצר את קריאתו, ומביט לכיוון הקהל השקוע בדממה. הוא בולע רוק, וקורא ברהיטות-

            פאר אדם.

מצד לבמה מוקרנת תמונתו שלו, ומתחת כתובות השנים: 1991-2008.

אדם חוזר, הפעם בקול רם וחזק:        

פאר אדם!

מהקהל מתחילים להישמע מלמולים. שושי מביטה בפה פעור על הבמה, קפואה. המלמולים הופכים לדיבורים. אדם מצמיד את הדף השחור לגופו. שושי ממצמצת בעיניה ואז מתקדמת מהר אל מערכת ההגברה וצועקת על השרת שיושב על כיסא קטן ומביט נדהם,

            שושי:

            תסלק את התמונה הזאת תיכף ומיד!

הדיבורים בקהל הופכים חלקם לצעקות מהוסות. נשמעים קולות של כיסאות חורקים.

בינתיים על הבמה, שלושת המקריאים נראים בשוק, עדיין עם פה פתוח, מביטים לכיוון אדם.

רותם סוגרת את פיה, ואז פותחת אותו-

            רותם (בקול תקיף ובמהירות):

            איתי, לאושוויץ, אתה לא נכנס!

אדם כבר מתחיל ללכת מן הבמה, יורד מהמדרגות, וחיוך עולה בהדרגה על פניו.