היא שכבה על הדשא הרטוב ועצמה את עיניה האפורות. במהירה היא נפלה אל תוך תהום, ושקעה בחלום מטושטש נוטף משמעות. היא התעוררה בבת אחת.

מסביבה היה יער עבות, שאורה של השמש לא הצליח לחדור דרכו. הרוח הנעימה שטפחה על לחייה הגבירה את המועקה הפנימית שלה, שאף שינה עמוקה ככל שתהא, לא תוכל להשכיח.

היא חיכתה רגעים מספר, ואת המקום עטף ערפל כבד. היא התרוממה באיטיות ממקום מושבה.

טווח ראייתה הצטמצם עד לכדי מטרים ספורים, והיא הושיטה את ידיה קדימה, והחלה לפסוע. היא לא ידעה לאן היא באמת הולכת, אך היא המשיכה לצעוד. לפתע היא מצאה את עצמה לופתת בחוזקה חבל מחוספס, שנדמה שירד ממש מן השמיים.

הסיפור על ג´ק והאפונים נחקק בזכרונה. ג´ק והנבל המנגן וביצי הזהב שמצא. ומה היא תמצא שם? מה היא תגלה?

היא אחזה בחבל בנחישות, ואימצה את כל כוחותיה כדי לעלות. מרוב שהתאמצה לא שמה לב לכך שידיה התמלאו דם חם. היא משכה את גופה בקושי רב לאורך מטרים ספורים. הערפל עדיין מילא את החלל, והיא לא ידעה מאיזה מרחק היא נמצאת מהאדמה. לפתע רגליה פסקו מלהישמע לה, והחליקו- והיא נפלה למטה. במקום לנחות על טפחי הדשא שעליהם שכבה קודם לכן, היא הבחינה כי הנוף השתנה לחלוטין. היער התפוגג, התפרק לחתיכות, והפך לדמויות אנושיות, מרשימות בגובהן. היה זה שבט של אנשים רבי מעלה, שהביטו על הזעירה מהם בזלזול ובהתנשאות.

"הקטנה שבקטנים," קרא ברשמיות אחד מהם, והתכופף אליה. פניו היו חלולות, ריקות מהבעה.

"מה רצונך?" שאל מישהו אחר, בעודו מכווץ את שפתיו המגולפות למשעי בסלידה. בקולו הוא לעג לחזותה מעוררת הרחמים.

"לטפס, ולהגיע." היא ענתה להם, מפוחדת.

"עלובה שכמותך. שלא בחוק יהיה להורגך, אך אם לא אומללה תהיי, בעבורנו זה שקול לקללה." אמר זה שהפנה אליה את השאלה.

"המשיכי למעלה," קטע המנהיג שלהם את חילופי הדברים. "אם רצונך למעלה,  ולא במוות."

היא בלעה את הרוק שהצטבר בפיה, ושיננה לעצמה שאף האמיצים ביותר מפחדים, וזה מה שהופך אותם לאנושיים. השבט הזה לא אנושי בכלל, אף על פי שהוא מתיימר להיות.

הם התרחקו ממנה בצעדים רחבים, מותירים אותה במרכז מעגל בלתי נראה. היא חשה שהם מתבוננים בה כאילו היא עכבר ניסויים מצומק, וההרגשה שהם נתנו לה הייתה נוראית. צללליהם נעלמו מן האופק, ואז היא הפנתה את מבטה אל החבל. עוד נגיעה, כשהמרקם שלו היה לא נעים מתמיד, והיא התחילה לטפס לאיטה, מכווצת את כל שרירה.

זעה כיסתה את מצחה, אבל היא לא יכלה לעשות דבר בנוגע לכך. היא המשיכה לטפס, נפשה כמעט שלא נשברת.

היא הגיעה למקום אליו רצתה להגיע- לעננים. היא התנשמה בכבדות, ועזבה את החבל בשאט נפש. כל גופה אמר כאב, והיא רצתה שהעננים יבואו ויעשו לה טוב, רגוע על הלב, ויעלימו את הטיפוס המעייף מזכרונה. היא לא השגיחה באף נפש חיה מסביבה, אולם פתאום, היא ראתה את אחיה, אחיה המבוגר. עומד לו על פיסת ענן וורודה, משלח בה מבט חמור סבר. שני ילדיו נצמדו אל רגליו באימה, ועיניהם כמעט יצאו מחוריהן. היא לא הבינה למה הם חוששים. שמא ממנה הם יראים? והרי היא איננה נראית מפחידה, ככלות הכל, לא משנה עד כמה תטפס.

"את לא יודעת מה מקומך," קרא אחיה בעל המשקפיים, וצעד קדימה. "לא משנה כמה תשתני, עדיין תישארי מי שאת." הילדים שלו רעדו, והרגליים המשוקשקות שלהם גרמו לה סחרחורת. הוא אמר דברים חסרי פשר, שהיא לא באמת הבינה. קוד, צופן שעליה לפצח ולא היה לה שמץ של רעיון כיצד.

"למה אתה רחוק ממני?" היא נאנקה, ומשפסעה לקראתו הוא חזר אחורה. "תתרחקי, תהיי שם, ותישארי לעד". הוא חיבק את כתפיהם של הילדים שלו, ועיניה דמעו מרוב צער. ברק פילח את השמיים, ורעידת אדמה טלטלה אותה. היא נפלה, שוב פעם, אך הפעם רגליה לא היו האשמות, והיא לא יכלה לנקוף אצבע נגדן. אחיה וילדיו נעלמו, ובעת שנפלה היא הצליחה למצוא את החבל. עד שהצליחה לעצור את נפילתה, החבל שרט את זרועה עד לעומק הבשר. היא צרחה מחימת איבריה שבערו, ובכתה בכל כוחה. בכתה, מיוגעת, כמו תינוק ענקי וצווחני. כשסיימה לבכות, היא בכתה עוד. ואז, תוך כדי בכי, היא התחילה לטפס. והיא טיפסה. וטיפסה. וטיפסה, וקרעה את השמיים בצעקות. אבל היא המשיכה לטפס, וכדור הארץ נרא פתאום מקום מאוד קטן לאכלס בו כל כך הרבה אנשים, ודברים. היא הגיעה לאטמוספירה, לקצה של כדה"א. שם, היא פגשה בכומר.

"התחנה השלישית של הויה דלה רוזה שלי?" היא שאלה בגיחוך. הכומר לא סבר שזה מצחיק. הוא דמה לאחיה באותו הרגע. גם הוא הפנה לעברה זוג עיניים נוקשות, מעוורות. הוא החזיק את כפות ידיו צמודות אחת אל השנייה, לכאורה מתפלל.

"הפחד לחזור, הוא שמניע אותך להמשיך?" הוא שאל, אבל לא חיכה לתשובה. הוא עמד קפוא במקומו.

"זה קשה להיות אתה, כי קשה לדעת מי אתה." הוא הפטיר כבדרך אגב. שוב פעם ההערות הסתמיות האלו, היא חשבה לעצמה. אם הם רוצים להגיד משהו, היא התרגזה, שיגידו את המשמעות האמיתית שלו.

"החלטת לשנות את הטבע. אבל את תהיה שם, תמיד, ותישאר זכר לעד."

הכל היכה בה, כמו הברק שבא לפני רעידת האדמה, שגרמו לה ליפול. היא נזכרה באחיות לבושות החלוקים הלבנים, וברופאים. הכאב, והאור המסנוור של שולחן הניתוחים. ההתלחששויות, האצבע מאחורי הגב. הפסיכיאטר, הפסיכולוג. כולם רציניים, חוששים לצחוק. לא רוצים להסתכל, אבל חייבים.

"זה לא היה משבר זהות מינית," היא לחשה, והדמעות נספגו בעיניה. "הבעייה הייתה, פשוט משבר זהות."

היא טיפשה על החבל, משאירה את הכומר הזקוף מאחור. היא יצאה מהאטמוספירה, והחבל המשיך. והיא המשיכה לטפס עימו, עד שהוא נכרך סביב צווארה, והעניק לה נשימה אחת אחרונה.