המילים שנאמרו מעולם לא קלחו. הם עמדו, שומרות על חוצץ וחומה בין הפה למשמעות, ובין הלשון לאוויר.
עור בהיר עוטף גוף שפוף. דמות אומללה למראה החזיקה שתי שקיות של סופרמרקט. סחבה אותן בקושי, בעיקשות. חיוך נבקע בשפתיה הסדוקות.
"שלום," אמר מכר ועיקל פיו בזיוף. הדמות המשיכה לחייך גם לאחר שפסיעות סנדליו נדמו. כמה פרטים והסתעפויות קיימים ונלכדים בתוך רשת אינסופית. המון. יותר מאינספור ומן הנצח. צבעים סגולים מהולים בקולות. ומה יהא על המילים שנאמרו, ולא ניתנה להם תשומת הלב הראויה? כשהערפל הכחול והכתום מתפוגג, עולה שאלה נוספת. תכופה מקודמתה. מה יהא על מילים שלא נאמרו, ועל מילים שאף פעם לא הועלו גם לא במחשבות?
אין גבולות לחשיבה האנושית. יש. אין. יש. אני אין בעולם של יש. אני יש בעולם של אין. משפטים רוקמים ומשתלחים והורסים ובוערים מול עיניים ירוקות. הירוק חי מהחום, למרות שהאדמה התברכה במלוא של חום וחום. אסוציאציות עולות והמקלדת והמקשים אחוזים דיבוק מטורף. יוצא דופן, יוצא מן הכלל. ברצוני להיכנס אל תוך האטימות, לטעום אותה ולירוק. מעוניינת אנוכי להיכנס אל תוך הכלל ואל המסגרת ולהיות חלק מהם פעם אחת. פעם אחת של צריבה גורלית כמו זרם חשמל מעורר ומקים לתחייה. העבר נשכח. אבל בסופו של דבר גם הפעם הזו, היחידה, תישכח. עשן כחול כהה יעטוף את המקום, כמו שטיח שמנסה לכסות את החורים והפגמים. נפשי ונשמתי שתיהן יתרוממו מעלה והזיכרון יימחק. לא יהיה עוד דבר הנקרא זיכרון. הכול נשכח ויישכח בסופו של דבר. התסכול והרגשות לא יעצרו אותו.
הדמיון והמוח שלי לא יהיו גלויים גם במכשירים טכנולוגיים המשמשים לרפואה, לקריאת המוח. לקרוא אותו עם פרוסה של באגט וגבינה לבנה. אותי לא יקראו עם פרוסה של באגט וגבינה לבנה.
