יש רגעים קפואים כאלו. שעוצרים לך ממש מול הפנים. כזה היה הרגע, בו אימא שלי עמדה לפתוח את הדלת של המרפסת. לספר לי מה עשתה בקניון הקרוב. להעיר לי על סידור כלשהו, של השד יודע מה. לומר לי איזה אוכל יש מחר. ופתאום זה מכה בי. הכל. הילדות. ההווה. העתיד. התוכניות. אלו שחולפות, ואלו שלא עוברות במחי יד. והחיים הפעלתניים והמשמימים והעיסוקים הריקניים והנשכחים. במקום זה, אני מוצאת את עצמי מוקפת סביב משולשים, ריבועים, וצבעים. מעין אשליה אופטית. קולות האנשים נחלשים. ומתוך מערבולת הצורות שמסתחררת, יוצאות פניה של אמי. בלי משקפיים, למרבה הפלא. ועוד יותר מפליא, שהיא לא נראית בעיניי מוזר, ככה, בלי משקפיים. ואני לא מתביישת מהקמטים, נקודות החן והשיער המדובלל. רק מחייכת אליה, ללא סיבה, והיא מחזירה לי חיוך. אך כמה משונה, אין לי מושג מה זה חיוך. אף פעם לא לימדו אותי. ובכל זאת, באותו הרגע, באופן אינסטנקטיבי ועם זאת מודע, פשוט חייכתי.
והצבעים לפתע מתעמעמים עד שנעלמים לחלוטין והופכים לריק שקוף- לבן. הריבועים מתעגלים, מצטמצמים לקו מפותל שמתכווץ לנקודה. שגם היא בסופו של דבר מתפוגגת. המשולשים נמתחים אנה ואנה, ומרוב הבלבול בולעים את עצמם, ונעלמים. והשגרה חוזרת ואימא נכנסת דרך הדלת ומספרת לי מה עשתה בקניון הקרוב, מעירה לי על הסידור, ואומרת לי איזה אוכל יש מחר.