ישבתי על האסלה הלבנה והקרה ובהיתי בדלת המקלחת המנצנצת, ואז היכתה בי ההכרה כי זו  הפעם האחרונה שאני יושבת על אותה אסלה לבנה וקרה ובוהה בדלת המקלחת המנצנצת, לפני  שאני כבר נמצאת במערכת.
אני אוהבת להיות חופשיה, כי בחופש אני יכולה גם לבחור שלא להיות חופשייה. וזכות הבחירה הזו נלקחה ממני בגסות בעת שאני מתבוננת בשער של העיתון, ואת עייני צדה כותרת "חוזרים  ללימודים". אני רוצה ללמוד, תמיד רציתי. אבל לא ככה. לא בתור פריט, לא בתור מספר מתוך מאות ומיליונים ואינסוף של ספרות ומספרים אחרים. לא  מישהי שמחוייבת, שחייבת, ושהשורש ח.י.ב מוטבע כמעט בכל צעד שלה, בעת שהיא בלימודים.כשאני הולכת מדי בוקר לבית הספר, אני מרגישה שאני נשאבת לתוך מערבל עצום בגודלו, לתוך אותה מכונה משעבדת שהופכת אותי לסוג של סמרטוט עלוב, שאין בו מן הכוח להתנגד ולהגיד ולומר את דעתו. עוד שלושה ימים, ועבר שבוע. ואני כבר מתחילה לעשות טבלת ייאוש לחופש הבא.
ואני כבר רגילה לקום וללכת באופן עיוור עם עיניים עצומות. ולצייר בשיעור כשהמורה פוערת את פיה לרווחה ומוציאה שורה של מושגים ומצמוצים ושפה שאני לגמרי לא מכירה.הדילמות שעומדות בפניי, גורמות לי לרצות למצוא בעיות. במקום בעיות מוסריות ופילוסופיות שעליי להגות ולפתור במו ידיי, או אף להשאיר את הפיתרון כ"אין פיתרון", שזה גם סוג של פיתרון, אני נאלצת לחשב חזקות, לבחון המבנה התאי וההתנהגות היומיומית של אמבה ולא ללעוס מסטיק, כמובן. אני צריכה לבחון מה היא עושה בעת שהיא אוכלת ומחרבנת ומשתינה ("חילוף חומרים"), ועליי להישמע לחוקים. אחרת, גורלי יהיה מר ומר.ואני גם אוהבת חוקים, כי הם עוזרים לי לדעת מה אני כן יכולה לעשות. אבל פה, אני מרגישה שכל מה שאני כן יכולה  לעשות  נבדל  לחלוטין ממה שאני רוצה, והרצון שלי הלך לשחות לו באיזושהי בריכה מרוחקת שנמצאת בכוכב לכת אחר.
אני מתחילה לטבוע בהררי שיעורים ועבודות ובחנים ואיומים, ורק איתי, צף פתק קטן שעליו חקוק סימן שאלה.