היא עמדה זקופה, עיניה מסתנוורות מהשמש הלוהטת המשלחת את קרניה בחוזקה. היא עמדה כאן אתמול, והיא עומדת פה היום. בלבה התמלאה מחשבה מרירה שגם מחר ובעוד שבוע היא תעמוד בדיוק באותו מקום, בעוד השמש תסנוור את עיניה וכפות רגליה יתמלאו צמרמורות מרוב כאב. היא העמיקה את מבטה אל החולות המטונפים שעליהם עמדה. שברי זכוכיות, מתכות וזבל ניגלו מתוך עיניה הכהות. היא נאנחה בחוסר סבלנות, והרימה את מבטה אל השמיים, לכיוון הנגדי מהשמש. השמיים היו צבועים בתכלת בהיר, ומעט עננים לבנים ואופטימיים ריחפו מעל ראשה. היא נשמה עמוק, מתאפקת שלא לצרוח מרוב ייאוש, והורידה את מבטה קמעה.

היא ידעה שמצבה אינו כל כך גרוע. למען האמת, יחסית למצבן של נשות הכפר האחרות, מצבה היה מצויין; בעלה אינו מת מירי צבא ישראל, וילדיה לא החליטו להשתתף בפיגוע התאבדות. אומנם הוריה, אחיה ודודה נהרגו בדרכים אילו או אחרות, אך בסך הכל, פני הדברים היו נפלאים. נפלאים עד  כמה שפני הדברים יכלו להיות.

היא הזיזה לרגע מהיר את כיסוי הראש השחור, ומחתה את הזיעה החמוצה מפניה. היא החזיקה את כיסוי הראש בבת אחת, ונענעה את ראשה מצד לצד. היה עליה לעשות כה הרבה דברים; לכבס, לטפל, להרוויח מעט לחם כמורה בבית ספר רחוק בחיפה. היא תמיד קמה מוקדם בבוקר, אולם לא משנה עד כמה מוקדם התעוררה, היא תמיד איחרה ולא הצליחה למלא את כל מטלותיה. העומס היה כבד, ולא פעם היא חשבה לשים את נפשה בידה, אולם כמובן שלא עשתה זאת. היה זה מעין חלום רחוק, אשלייה מטושטשת שהייתה קשורה אליה.

היא מצמצה לנוכח תזוזה שאירעה לצידה, אך נמנעה מלהביט באנשים המתגוששים. רעש של רובה ופסיעות מהירות נשמעו באוזניה, אך היא לא ייחסה להם חשיבות מיוחדת. התור התקדם בסנטימטרים ספורים.