בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
[ליצירה]
זה מהמם. הסיום מרגש. אהבתי מאד את הרעיון של כתיבה לירית בצורת מחזה. יוסף וכתונת הפסים הכתומים.
הסגנון של קטיעת השורות מזכיר לי את הכתיבה של אחותך...יש בכך משהו מיוחד, למרות שלפעמים אני לא מבינה למה אתה עושה את זה.
[ליצירה]
מזל"ט
בסימן טוב ובמזל טוב!!!
על נישואיך עם רות נעמי.
בהצלחה ומי יתן ותזכו להקים בית נאמן בישראל לבנין עדי עד עם בנים ובני בנים העוסקים בתורה.
המון מזל"טים!!!
(אין הכונה ל:מטוס זעיר ללא טיס.. =) )
ד"ש חם לבחירת ליבך וליבנו...
בברכת כוט"ס,
מעמקים
ירושלים תובב"א
[ליצירה]
נכנסתי עכשו ינואר 2006
הזמן כאילו חסר משמעות ועומד מרוגש לפני השיר
כמו לפני עמוד תפילה שהנץ פרחים וגמל סופסוף תשעה שקדים מתוקים
ושקד מר אחד
לזכר העתיד
[ליצירה]
מה נסגר?
זוועה. ותודה ששיתפת אותנו.
יש לך כישרון. בהחלט, אבל אנחנו לא מעריכים אומנות מפני שהיא אומנות, אלא על פי התועלת והטוב שהיא מוסיפה בעולם.
אני מאמין שיש לך גם מסרים יותר חיוביים להעביר לעולם, בכנות.
ושוב תודה (ואל תיקח אותי קשה)
[ליצירה]
ובכן..
ניסחת את זה יפה, "תאגיד המשוגעים-לנצח" (או באנגלית-madforever inc ) , אני סתם הסתבכתי עם המילים.
ולך, נעם יקירי- אתה צודק, כל שמחה, נובעת מאמונה. אנחנו מאמינים בקב"ה ולכן אנחנו שמחים, אבל אני כתבתי את השיר למכנה רחב יותר של אנשים.
יש גם אנשים לא מאמינים ששמחים. כמובן, שמחתם אינה שלימה, אבל גם היא במקום (ולפעמים יותר מאנשים מאמינים)
ובעומק- גם השמחה הזו, הרדודה, נובעת מאמונה. שהרי אדם כופר לא יכול להיות שמח. הוא יכול להנות, לגרות את החושים, אבל הוא לא ישמח, כי אין לו סיבה. אין תקוה, אין ידיעה כמוסה בלב שצריך להיות טוב, אין אמון בעולם ובבני האדם. לכן גם אין במה לשמוח.
אבל סתם אדם מהשוק, יכול לשמוח בצדדים הטובים שהוא רואה במציאות.
משהו פנימי בלב (אנחנו קוראים לזה נשמה), אומר לאדם שיש תקוה, שהטוב הוא העיקר והרע הוא החולף.
"וישמח את עמו אפילו על ידי מילי דשטותא..." (רבי נחמן)
[ליצירה]
אינך צודק, הו גאיוס!
אינך צודק,
אמיתות יש לומר, בין ישפיעו בין לאו.
אכן, שיר עצוב ונוגע ללב!
ובכן, מי יתן זה השיר לִמציאות!
קורא אף אני לאיחוד הכחות-
מול אויב משותף,
ולא מול אחים.
!!
האויב הערבי
נגדנו נלחם!
היזהֶרוּ!
אל תרבו, בפירוד,
סכנה!
בברכת "וחרבי תאכל אויב",
נקמות וכל הכרוך,
יצחקוס אריוס,
טריבון,
מדינת יהודה.
[ליצירה]
תהיה בריא
אתה, ומי שאישר את היצירה.
ופעמיים קבסולומט ביום.
טוב, אני חושב שהמסכנה מהסיפור מתבקשת...
אם היו הורגים את המתאבד השני בעודו ילד, ומפיקים לקחים מהפיצוץ הראשון, היו נמנעים הרוגים.
אלא ש...
אנחנו מטפלים רק בסימפטומים, במקום לפטור בעיות, נפשיות, בריאותיות, חברתיות, בטחוניות. יהי רציון שנצא מזה.
אמן.
[ליצירה]
טוב...
לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול.
אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר.
על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב.
הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות.
"...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי,
העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..."
בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך.