בס"ד
א. בדרך למסע הארוך של חיי מצאתי עצמי עומד באחת התחנות. על כתפי תלוי תרמיל קטן, הכיל מעט אוכל אותו קיבלנו ברציף, אולי בגדים מספר, אולי ספרים. לפני העליה אל הרכבת כמו מרבית הנוסעים הייתי עוצר, מוודא שיש בידי הכרטיס. כרטיסנים, עד כמה שזכרתי, לא נצפו לאורך הנסיעה. היינו אנו מחפשים אותם, פונים באקראי לסובבים, סלח, אדוני, האם תוכל לבדוק כרטיס? האם אני על הרכבת הנכונה?
ב. בשלב מאוחר יותר, עייפים מאוד, נואשנו מלמצוא כרטיסן. איש כרטיס בידו (מושטת ברפיון) היה יושב על המושב יגע, מתנשף. סלח, אדוני, האם תבין את הכתוב על הכרטיס? מלמל אל העוברים, אם לא פנו אליו תחילה בשאלה. נוף מעט מאוד ראינו, היינו נבלעים במשבצות ריפוד המושבים, בנקבי הכרטיס ובבליטותיו, נאחזים בפס הזהב.
ג. את הנוסעים לא הכרתי, נראו כמו לקוחים מעולמות שונים. בגדיהם, בגדי חדרנים, או שוערים. מדים דהויים וכובע. אף אני אחד מהם, אם אך אצא מעצמי, גם עצמי לא אכיר.
ד. ברציפים היינו מקבלים צידה, בוחנים זמני נסיעות מאין ולאן, שותקים הרבה, ממוללים כרטיס, צופים לרכבות. עתים הייתי מהרהר, האם מאחורי התחנה חיים, ומה פרוש המגדלים והבתים.
ה. אתמול חלמתי איך הכל התחיל. בחלומי אני בכובע חדרנים שואל נוסעים סלח, אדוני, הצג כרטיס, אודה לך מאוד. עובר בין הקרונות, מטיל יראת כבוד ומנקב את הפתקים המושטים. עברו שנים, מאז התמעטו מאוד האנשים נוסעי הרכבות עד נעלמו מזה. רק אנחנו עוד נותרנו, סוקרים מעברים ריקים, בוחנים את כרטיסינו אנו, מצפים לאי-מי יעלה.
ו. מאז עבר הרבה, עברו חיי. אני נשארתי מאחור, רק המדים אתי מאז, והכרטיס. עכשיו אני יורד הרבה בתחנות, עוצר. עכשיו אני כבר ממולל הרבה פחות את הכרטיס. מתאים גופי אל הצפירה, כבר לא עולה אל הקרון.
ז. בין שלל האנשים המתקבצים אל הדלתות אני בוהה אלי. כבר לא מחפש כרטיסן, חושב על כל הכרטיסים המושטים לוּ לבדיקה, אם לא ניקוב. צפירה שלישית עומד מביט בחלונות האנשים המתלבטים, פונה אחור. פני אל הבתים והשדות, אני מתחיל לצעוד. פונה ברעד נוראי אל הפקיד בתחנה, מגיש כרטיס, שואל, סלח, אדוני, תוכל לשמור את הכרטיס על שמי?
תגובות