ירוחם שלח עוד מבט לקדמת הכיתה. הוא קלט במטושטש את הדמות הנסערת של הרב החדש ושמע את שטף דיבורו המתלהב. הוא הניח לראשו לצנוח שוב על ידיו המשולבות על השלחן. חבל על הכוחות שלו. הוא תיאר לעצמו שגם חבריו כבר שקועים בשינה עמוקה. ההנהלה חפשה אדם שיודע לדבר בפאתוס, עם עוצמות וכאריזמה, ובהחלט ניתן לומר שהיא מצאה אדם שעונה על הדרישות הללו, אבל ירוחם לא נתן לו שבועיים. הוא שיקע את ראשו בין ידיו ושקע בתנומה. "הפסקה, קום", העיר אחיה את ירוחם. ירוחם הרים את ראשו ועפעף קלות. "נגמר?", הוא שאל בחשש. "כן, הרב הלך", ענה אחיה. "יופי," אמר ירוחם, "אסור היח להביא אותו. תראה איך כולם נרדמים לו פה, פשוט מסכן", רטן. אחיה לא אהב את הדיבורים האלה. "מה אתה מדבר, בהנהלה מבינים מה טוב לנו, הם אחראים לחינוך שלנו ויש להם שיקול דעת. עם קצת מאמץ נוכל להבין מה הרב אומר. "כן?", התרגז ירוחם, "אפילו איך קוראים לו אנחנו לא ממש יודעים, אין בינינו שום הבנה!", אמר וקם מהכיסא. הוא ראה שכולם כבר הלכו. "אוף", אמר ירוחם, "אני לא יודע מה אני עושה פה, מחילה מכבוד קדושת ההנהלה". "הי, תראה", קרא לפתע אחיה, "הרב החדש שכח את הגמרא שלו". ירוחם ניגש לשולחן המורה ופתח את הספר. "הכל בספרדית", אמר, "זה לא הגיוני". אחיה נאנח עמוקות ואמר: "אם נבקש ממנו להעביר את השיעור בעברית, הגיוני מאד שהוא יסכים לנסות." "יכול להיות", אמר ירוחם, "בשביל זה צריך למצוא מישהו שמבין ספרדית כדי שנוכל לדבר אתו..."