איכשהו עמדה אחר כך במשך זמן מה הרגשה של פיח באויר. הרגשה שהתמזגה עם העינים החצי פקוחות והראש הפועם מחוסר שינה.
והחושך שהיה בכל - צריך היה להסתלק משם לפני אור יום - והפרוז´קטור העצמתי שסנוור כל כך. והעולם החרב. והפיח, שמשום מה נראה כחלק בלתי נפרד מהבנין. הכל השאיר איזו תמונה כזו, מושלמת בשברונה, שבורה בשלמות.
שבורה. האנשים, דומה שהתמזגו עם הכתלים החרוכים, ושני מגיני-דוד, סמלים בני אלמוות, נחצבו מתוך שחור הכתלים. תמונה שלימה.
ה’canon’ שלי היא מצלמת סטילס, לא דיגיטאלית, אמר אחד הצלמים לחברו בשקט. תודה, אמר השואל מתוך חלל החלון בראש מושפל. מה יש לצלם כאן. ומחשבה טפשית שיצלמו אותי. וכעסים על נסיונות לבודד רגעים מתוך הנצח. אוי, טאטע, האם אזכה להיות פעם אמיתי?
פעם. הצלם מצא פוזיציה מעניינת שתופסת את הגג הקרוע, את כל השמים שהפכו לגוש שחור, מעטה פיח בראשיתי, משלים כל מה שהרשעים שברו.
ואורי בתיקון חצות, קורא במגאפון שישראל נושא על כתפו, בנעימת מגילת איכה כמו שהוא מדי שנה קורא במנין הספרדי בישיבה, א-לוהים, באו גויים בנחלתך. וכולם קוראים איתו באותו ניגון נשבר, נשבר כל כך, טמאו את היכל קדשך, ומסתכלים על האבנים המגובבות במרכז, איפה שאני בעצמי זוכר שהיתה המצבה המחודדת בקצה, שהפרוכת שכיסתה אותה נמצאת עכשיו אצל אמא רחל. ומי צועק, ומי בוכה, ומי כואב בלב. ואורי ממשיך במה שלא הפסיקו מאז חורבן הבית הגדול, היינו חרפה לשכנינו... והמחשבות עכשיו מתביישות מאוד, יודעות שבנו יש אשמה בכך. לעג וקלס לסביבותינו. ועוד אחד לא מתאפק ונושר על הציון, על מה שהיה פעם ציון, אל גיבובי האבנים שהאנשים שלפנינו תחבו ביניהם נרות נשמה, אל התל המפויח שעומד במרכז. תבוא לפניך אנקת אסיר, מבקש אורי ואני בטוח שקשה לסרב לו, והשב לשכנינו שבעתיים אל חיקם, צועקים האנשים מסביב, חרפתם אשר חרפוך ה´.
ה´. וגם אני נופל על האבנים וכבר לא חושב על הפיח שנזהרתי ממנו בכניסה וכבר לא חושב שהתקלחתי במקווה לפני שיצאנו והנה אני מתלכלך שוב ופתאום כבר כל התפילות שתכננתי - זיווג הגון למי שצריך - ורפואה - וזרע של קיימא - הכל פתאום נדחק, נראה כל כך רחוק, ואני רק רוצה להתנצל פתאום בשם כל ישראל שככה ויתרנו, שככה נטשנו. והמילים יצאו בבלבול, מרוסקות ומנותקות, ואיכשהו הכאב השלים הכל, וה´ יתברך חודר כליות ולב, יודע שגם זו דרך להתבטא.
ובכיות מסביב לציון השבור. ואני מתמקד לאט, אוסף את ההרגשות, מרגיש אותן מחדש, לאט, ה´ יתברך, תרחם עלינו. תראה איפה אנחנו, והלא אנחנו כל כך רוצים, ואתה הלא יודע עד כמה העם שלך מתוק.
ומישהו מבקש פתאום שנצא, ואנשים נוספים נדחקים פנימה, ומגאפון אחר מבקש שניתן למי שלא היה להכנס, ואיך אפשר לעזוב את יוסף ככה. ואני מבקש שבזכות הצדיק הטמון בזה יזכנו לשמירת הברית באמת. ואני באמת מתאמץ למרות הבושה העצומה - מה, באת לבקש משהו בזכות הצדיק, ואתה, אתה עושה משהו בשבילו?
ובכל זאת מתנתק לכמה רגעים מעל כל זה ומתקשר לנצח שלא יכזב ולא ישקר, ומרגיש את הבניין ששום שריפה לא תוכל לו, את הקשר שלעולם לא ינתק. וזווג הגון למי שצריך, בזכות הצדיק. ואני כבר קם, מקווה שפעם הבאה---
ואז הולך לצד, נותן לאחרים להתקרב. ודוקא יש מקום. משלים את התיקון-חצות שהציבור סיים בינתיים, ומתרגם הכל על המצב. אל תתנו דמי לו. אני מסתכל על הברסלברים שנכנסים מהחלונות שבצדדים, מנגבים את הפיח במעיליהם הארוכים. קוראים תיקון הכללי, משתטחים גם הם על הציון. כי רצו עבדיך את אבניה.
תכל´ס, כל הכבוד להם. הם אולי אלה שחרטו את המגיני דוד. הם נכנסים לכאן כמעט כל ערב.
היטיבה ברצונך את ציון, אני קורא ומתרגם לעצמי ציון בחינת יסוד. ומסתכל שוב על החור בתקרה, רוצה לברוח, מרגיש שהחלל קונה אצלי שביתה. ברוך הבא חלל פנוי מאבנים וטיח. יום יבוא ונגאל אותך. אל תתן דמי לו, מבנה שבור ומפויח, מהלילה הפכת להיות הזעקה של עוד כמה יהודים מישראל. עד אנה בכיה בציון.
ושוב המגאפון. תם זמנינו. אנחנו לא רוצים להרגיש שאנחנו מכריחים אתכם לצאת, אומר היצהרניק מאחריו. דוחף אנשים בעדינות לצאת.
"הלל", אני רוצה לומר לו, לא בטוח שהוא מזהה אותי, "באמת..." והוא דוחף גם אותי וטוען שצריך כבר לצאת. ואני משתהה, צעד אחר צעד, אומר לו רגע, דוקא מקוה שהוא לא זוכר אותי, למרות שבנינו ביחד בחות השקד ליד מצפה יצהר, למרות שנתן לי, אז, בגבעה של רונן, את המספר שלו למקרה שיקרה משהו.
ואני יוצא מהפתח, אל המבנה שלפני הציון, איפה שהיו בזמנו ספרי ברסלב למכירה, איפה שקניתי אז ליקוטי-תפילות. אני זוכר גם את המנורה הענקית שעמדה שם. מעניין מה קרה איתה, אולי הוציאו גם אותה עם הספרים, החיילים שברחו משם אז.
והחלונות של בית המדרש. אור. חלונות גבוהים שמגיעים נמוך. חלונות שפעם תמכו, הוסיפו לאוירה עם התריסים הלבנים, נשארו חורים פעורים, חשופים מדי. ריקים מדי. ואיפה שהיה העץ. את העץ הם שרפו עוד קודם, ואני זוכר כשהביאו שתיל חדש של תות. שיירים מהגזע השרוף עוד נשארו שם, ואני זוכר שחששתי שזה יפריע לעץ הצעיר. עכשיו הגזע שרוף לגמרי, לא נשאר שם כלום. גם לא השתיל הצעיר שעידו שתל ואני עזרתי לכסות.
אבל זה כלום מול הציון המחולל.
כמו שאז ברקו סיפר לי שהמגבת שלו נשארה שם ונשרפה מן הסתם, אחר-כך הרצין ואמר שזה בושה לחשוב על זה כשיוסף...
ושוב לאוטובוס. כשנכנסנו לשכם נזכרתי בפעם הראשונה שלי כששמואל הסביר לי מה זה כל דבר. ארבעה ישובים, לפי הסדר:
יצהר, ברכה, איתמר, אלון מורה. וזה המחסום שלפני שכם. כאן מחכים לליווי של הערבים, נוסף על הג´יפ שנסע איתנו. לפעמים מתעכב כאן השאט"ל שעות כשמחכים לרשעים. רק אחרי איזה זמן נודע לי ששאט"ל זה בר"ת שיירה אזרחית טעונה ליווי. קצת מעליב. כאילו אנחנו ביקשנו את הליווי הזה. והנה צומת הממתקים, הוא הצביע על הבניין עם העמודים הצבעוניים כמו סוכריות-מקל, מפוספסות בצבעים שונים.
אבל זה לא קשור, לכאורה, ואני מסביר לעצמי שככה זה, שהמשמעויות הגדולות מסתתרות מאחורי פרטים קטנים. שרק אחרי שהכרתי את צומת הממתקים, אני יכול להתגעגע אליה. שרק אחרי שנסעתי ברחובות שכם אני יכול לרצות ששכם תהיה יהודית.
ואחרי שראיתי את כל זה אני יודע ששכם עוד תהיה יהודית. אחרי כל התפילות, אחרי כל הכיסופים, כך מוכרח להיות.
ואני נזכר בתמונות של ברוך נחשון שעמדו דרך קבע בכניסה לציון - שלושה מקומות אין אומות העולם יכולים לומר גזולים הם בידכם... קברו של יוסף.
יעקב אבינו קנה אותה, את העיר, מיד שכם, כמו שהרב יוסיפון אמר בהלוך, באוטובוס. ומאז ששמעון ולוי הרגו בשכם, לא היה צורך לכבוש אותה בימי יהושע.
איפה שכם שלנו, איפה.
וכשכבה הפרוז´קטור בפנים הציון, כשהגיע הזמן לצאת, נגלו פתאום הכוכבים בחלל שבגג, ומישהו במגפון אמר קבלת-עול-מלכות-שמים, וכולם חזרו אחריו לאט-לאט, וכשכולם יצאו ורק האחרונים עוד הסתרכו, פרצה פתאום צעקה, צעקה בלי מילים, ולאט הצטרפו אליה עוד ועוד, מוחאים כפים, מתנדנדים, וגם ראובן, הכהן, שעמד בחוץ, הצטרף, עד שבבת אחת הפסיק הקול, הפסיק הכל. ומישהו הולך אחורנית כשפניו לציון, צעד מתון-מתון לאוטובוסים.
וגם באוטובוס עצמו המשיכו התפילות. אנשים שפתאום נזכרו שלא גמרו לבקש מה שרצו, שהמשיכו את תיקון היסוד של הבן-איש-חי באוטובוס, המשיכו את ההארה של יוסף גם אל מחוץ לשכם.
והשיר שאלעזר התעקש לשיר בהלוך, המשיך להתנגן גם בחזור, ולמרות שירד ליד הכביש של ברכה, לעלות לגבעה של רונן -
"...אעברה-נא ואראה
עיר שכם כתר-תורה".
תגובות