‎‎סיפור שנכתב בהשראת או. הנרי. אני לא בטוח שתאהבו את זה, אבל אחותי בקשה להוסיף ליצירות, ואם כבר אז הסיפור הזה מוקדש לה. תגובות אוהדות וזועמות (ח"ו) כאחת יתקבלו בברכה. זהו. הוא התנשף, נרגז, נותן לזעם העצור בו לחלחל. הוא המשיך לפסוע הלוך ושוב ברחוב הקודר, כשכל כולו אומר אי שקט. זהו, אמר לעצמו, אני מבחינתי גמרתי עם כל הסיפור הזה. הוא הרים את מבטו לראות שאין אף אחד שצופה בו ובקצה הרחוב פסע ימינה, לרחוב סמוך. שם הוא מצא גן שקט וחשוך, סרק אותו במבטו ופנה לשבת על אחד הספסלים. עייף היה. עיניו בהו בחלל, משוטטות אנה ואנה לפי קצב מחשבותיו, זרועותיו היו תלויות ברפיון מכתפיו וכל כולו אמר תסכול. הוא נאנח אנחה עמוקה, איטית וכבדה, משחרר את האויר לאט, לאט. פניו, פנים של נרדף, הביעו עייפות. הוא הניח לעיניו להיעצם. כמה זמן ימשך כל הסיפור המצחיק הזה, חשב בתוגה. לפתע שמע רחשים בין העצים שעמדו סביב הגן. כבאינסטינקט נדרכו באחת חושיו, הוא אימץ את מבטו לכיוון השיחים, אך לא הבחין בכלום. "מה אתה עושה פה?", שמע לפתע קול. ליבו קפץ, הולם בפראות. מבין הצללים הגיחה דמות צנומה עטופה במעיל ארוך. הוא הביט בו, ממקומו על הספסל, במבט ארוך, מיוסר, מצפה לבאות. "הבוס לא ישמח לשמוע על כך", אמר האיש מבין צללי העצים. "ברוס", פלט האיש על הספסל, "ברוס, מתי תעזוב אותי כבר... אתה צריך להבין, הדברים לא נראים כמו שאתה חושב.." הוא הפסיק באמצע דיבורו, והשפיל את ראשו, כאילו אין טעם להוסיף מלה, הכל אבוד מראש. "תראה", אמר ברוס בחלקלקות כשהוא נזהר להשאר מוסתר באפילה, "ידענו שאי אפשר לסמוך עליך, כבר שבועיים שאתה נמצא תחת מעקב". הוא היה מרוצה מעצמו, מדושן עונג, מחכה לראות מה תהיה תגובת אויבו היושב על הספסל. "אתה צריך להבין אותי", ניסה האיש להרויח זמן, מאוים, "אני רוצה לצאת מכל העסק, לפתוח דף חדש בחיי, אני רוצה להתחתן, להקים עסק קטן שאפשר להרויח ממנו ביושר, למה אתם מוכרחים לעמוד בדרכי? למה אי אפשר להתנתק מכל העסק?" הוא היה על סף יאוש. "הרגע, ביל", אמר ברוס, נהנה לשחק עם קרבנו, "מי שחכם מספיק לבחור בצד הנכון, רק מרויח. אתה יודע היטב שכל מי שמעורב בעסקים של הבוס כבר לא יכול לצאת". ביל הסתכל בשעונו, יודע מה מצפה למי שהוכרז כבעייתי. הירח הציץ מבין העננים החולפים באיטיות בשמים והטיל כתמי אור על הגן. היה רגע של שקט, והאיש העומד נכנס לתוך הצללים, מקפיד שלא להיחשף לאור. כבר מאז, חשב ביל, מרגע שנכנסתי לעסק, הוא רודף אותי, הברוס הזה, מחכה לרגע בו יתפוס אותי ברגעי חולשה, הנה, מבוקשו ניתן לו. ברוס גיחך בסיפוק. העניינים מתרחשים לשביעות רצונו. "קום", הוא אמר והפנה כלפיו את אקדחו. "אני לא אקום", אמר ביל באומץ שברוס לא ידע על קיומו ואף הוא לא הכיר שיש בו. "אתה הוא שצריך לפחוד ממני, ברוס, ואני מציע לך להסתלק מכאן לפני שתהיינה בעיות", אמר ביל בקול קשוח. הוא הזדקף על הספסל ונעץ בברוס את מבטו. "בסדר", המהם ברוס, "זאת הדרך שאתה בוחר בה." הוא הרים מעט את ראשו וקרא בקול: "חברים, לכאן!" ביל הסתכל בעצבנות על כל חברי המאפיה שהגיחו מבין הצללים, כשעל ראשם כובעי גרב ובידיהם אקדחים שלופים. הם התקרבו לאט לאט, סוגרים סביבו מעגל. "קום," לחש ברוס. ביל קם בתנועות איטיות ושלוות והסתכל על האנשים סביבו. "המשחק נגמר", הוא אמר לפתע, בשקט, "זה היה חתיכת מצוד יפה. נדמה לך שהשגת אותי, ברוס, האיש שתמיד עמד בדרכך, האיש שכל כך שנאת. אבל לא, אמת היא שהייתי מועדף על הבוס, הבוס מעולם לא חיבב אותך. למעשה, הוא יודע על קשריך עם המאפיה הבולגרית". "מספיק עם זה!", צעק ברוס, "שמענו אותך די להיום! קישרו אותו!" אמר בהתפרצות של זעם. אקדחו רעד בידו ונראה היה שלא יכל לשאת את החוצפה. "קישרו אותו, אמרתי", פנה למבצעי דברו. אולם המאפיונרים נשארו במקום. אקדחיהם הורדו למטה. "מספיק עם הנסיונות", אמר ביל, משועשע. "נטרלו אותו!" ברוס הביט בו, באימה, כשלהפתעתו הרגיש שתופסים אותו מאחור. הוא לא הספיק להסתובב, וכבר נלקח ממנו האקדח. לחרדתו ראה שכל האקדחים עכשיו מופנים אליו. "מה זה? הוא האויב של הבוס!" צעק, חסר אונים, מזועזע מהמהפך הפתאומי. כעת הגיע תורו של ביל לצחוק. "הובסת, ברוס יקירי", הוא לאט, "זה היה משחק נחמד מאוד." ביל חזר והתיישב על הספסל. "אתה צריך להבין שלא תוכל להיות בטוח, כשאתה מזגזג בין שתי מאפיות. הבוס שלח אותך אלי עם שומרי הראש המסורים שלו, כי הוא רצה לתפוס אותך כשאתה לא מוגן על ידי המאפיה הארורה שלך". ברוס קילל בשקט ונעץ את עיניו בקרקע, נראה היה שהיוצרות התהפכו. כעת הוא המותקף. הוא נתן למאפיונרים לקשור אותו והובל למכוניתו הוא, בה התישב עכשיו ביל ליד מושב הנהג. הוא נדחף בחוסר עדינות למושב האחורי והדלת נטרקה מאחוריו. אלף מחשבות עברו בראשו. איזה ביזיון מחפיר. לאחר נסיעה של כחצי שעה הגיעה השיירה לבניין המפקדה, אולם כשנכנסו לרחוב, גילו אנשי המאפיה שהם מוקפים בניידות משטרה. "אתם מוקפים!" הדהד הקול סביבם, "ללא שום סיכוי. הכנעו עכשיו ולא תפגעו. צאו מהרכבים וזרקו את הנשק!" המכוניות עצרו אחת ליד השניה, יוצרות גוש מלוכד. הם מוכנים היטב למרדפים מסוג זה. המאפיונרים קפצו החוצה אל השטח המוגן מאחורי המכוניות ובעזרת תתי- מקלע החלו לירות לכל עבר. "תפסיקו עם זה!", צעק ביל ממושבו ליד הנהג, "כל פעולה עלולה לפגוע בנו. הם כנראה תפסו את הבוס, והם ממוקמים במפקדה. יש למשטרה יתרון גובה עלינו, כבר אין מי שידאג לנו וכל פעולה מצידנו תוסיף חומר למשפט". "זרקו את הנשק והתקדמו לכניסת הבנין!" קרא השוטר ברמקול. המאפיונרים המתוסכלים התקדמו לקדמת המפקדה, כשהם מטילים את הנשקים בערימה. הם לא הבחינו בביל שהיה עסוק בהתרת הקשרים של ברוס. "אני מקוה שלא הכאיבו לך כשנדחפת לרכב", אמר ביל. "אני בסדר", ענה ברוס, "אני רגיל למצבים יותר גרועים. עלי לציין שהמשחק שלך היה משכנע. חבל על הזמן". לאחר שכל המאפיונרים הוכנסו לניידות כשהם אזוקים, ניגש המפקד על המבצע אל השניים. "כל הכבוד חבר'ה", אמר, "עשיתם עבודה טובה", הוא תפס את כובע השוטר שלו וזרק על הכביש. "אני לא מבין איך שמתי את הדבר הזה על הראש. אבל כל המבצע הצליח מצויין. הבוס יהיה מרוצה מכם". הם חייכו, לא בכל יום אפשר לרצות את ראש המאפיה הבולגרית.