בס"ד מאמר זה אינו גמור. האמת היא שגם אין לי כל כך איך להמשיך אותו. סילחו לי בבקשה. אם תהיינה תגובות אוהדות, אחשוב שנית אם לסיימו. או לא. תודה לכם, שבחרתם לקרוא מסה זו. תודה רבה על האמון, (וסליחה על האכזבה). התחילה עונת הפרפרים. לצערי. כל קיץ אני מתאכזב מחדש, מוצא את עצמי מרחם עליהם, על החומר החי הזה, עם הכנפים השבריריות והגוף השעיר. מקובל לחשוב שפרפרים זה דבר יפה, אביבי, אצילי, אבל משום מה אף פעם הם לא השרו עלי אוירה כזו. בכל הסיפורים והשירים מתארים אותם כמסמלי פריחה, חפשיות וקלילות, הם תמיד מוצגים בתור משהו שמוסיף אוירת שמחה וטבעיות, אבל עלי זה לא עובד. אולי בטבע זה כן כך, בתמונות ובציורים אולי גם, אבל, לראות עשרות פרפרים מתים ממלאים את מסילות החלון, או לראות חבורה של פרפרי לילה מתגודדים כשהם נמשכים למקור האור כמטורפים, מתנגשים בעצמם, במנורה ובכלל, מנסים בכל מאודם להשיג משהו שמעולם לא הבנתי מהו ונראה שגם אף פעם הם לא הגיעו אליו, הסצנות הללו לא משרות עלי אוירה שמחה במיוחד. למעשה, אולי אם היו באמת חיים בטבע, גם להם היה יותר נחמד, כנראה. אבל הם לא. לפחות לא כולם, אם נמנע מהכללות. אומרים שיש מהם שחיים יום אחד, אבל כנראה שאת אותו היום הם יודעים לנצל ביעילות. בו ביום הם גם צריכים למצוא את בת זוגם, גם לשתות קצת צוף כדי להצדיק את הקשית שיש להם בפה, גם למצוא איזו מנורה להתרפרף עליה, וגם למות במקום הכי פחות נוח שאפשר. אני לא מדבר על הנקבות שצריכות גם להטיל ביצים על מנת לדאוג לדור הבא שימשיך את המסורת רבת הדורות.