"אתה יודע מה הבעיה שלך?"

כן, ניתן לומר שהוא ידע. היה לו שם קלסר עבה מלא בתיאור שלל בעיותיו, ניתוח פסיכולוגי מעמיק ומלומד פרוש על פני עשרות דפים. הוא לא טרח לענות, הוא הרגיש כאילו צועקים על גידם למה הוא לא יורד מכסא הגלגלים.

אבא שלו היה נרגש, הוא התקרב אליו יותר וחזר שנית על דבריו.

"אתה יודע מה הבעיה שלך?"

שוב שתיקה.

"הבעיה שלך", אמר האב בשקט, "היא שאתה מאמין לכל הזבל הזה". הוא לקח את הקלסר וזרק אותו בזעם על הרצפה.

"למה אתה לא מתנהג כמו בנאדם, למה?" צעק אביו. "מאיפה השטויות האלו נכנסו לך לראש?"

יוסף הסתכל על הקלסר בלי לומר מילה. הוא לא צריך שיאשימו אותו עכשיו. לא זו הדרך שתעזור לו לצאת מהמצב.

"התפללת היום?" שאל פתאום אבא שלו. יוסף התכנס בתוך השמיכה.

"מתי הפעם האחרונה שהתפללת כמו שצריך, אה? אני מקוה שאתה עוד מאמין במשהו. אולי אותנו, ההורים שלך, אתה לא מכבד, אבל לפחות כלפי שמים תצא בסדר איכשהו."

די, מספיק, הוא רצה לומר, צא מכאן כבר, אבא, צא.

אמא שלו נכנסה לחדר. "די, מנשה, עזוב אותו", היא אמרה, "לא צריך להתקיף אותו. לא זה מה שיעזור לו."

"אז מה יעזור לו?" התפרץ האבא, "רחמים עצמיים? גיבוי פסיכולוגי להתנהגות הזאת? מה הוא צריך? שירחמו עליו? שיגידו לו שהכל בסדר? הוא צריך להבין שמשהו כאן לא נורמלי, רק זה מה שיוציא אותו מהמצב הזה."

שתיקה. האב נסוג, ממורמר. "תעשי מה שבא לך, אם את חושבת שזה יעזור. את רואה שמאז הפסיכולוגים המצב שלו החמיר. ילד אומלל. אה יוסף, שמח לך שם מתחת לשמיכה?"

יוסף נעץ את מבטו בעקשנות בקלסר וכשכולו מלא שנאה איחל ליקום כולו כליה ביסורים נוראיים.

"עזוב אותו", קראה אמו. "הוא צריך עידוד, לא צעקות. אם נכעס עליו זה לא יעזור לאף אחד, זה רק יחמיר את המצב שלו שבין כה וכה..."

היא בכלל לא מבינה, חשב לעצמו. תפסיקי, אמא, די, את בכלל לא קרובה.

"...שאמר הפסיכולוג. אתה זוכר. זו לא רק בעיה שלו. גם לנו יש מה להשתפר ביחס שלנו אליו."

"...ואנחנו נשתפר", אמר האב באירוניה, "ויוסף יצא מהמטה. הפסיכולוג הזה שוה לכפרות, עם כל הדיבורים שלו על תמיכה וסבלנות. הדיבורים האלה רק מצדיקים את ההתנהגות הזאת, שום דבר טוב לא יצא מזה, ואת יודעת."

"פסיכולוג הוא לא מטה קסמים", הגנה האם על בנה, "כשמטפלים בפצע שהוזנח זמן רב זה יכול להיות כואב. אתה יודע שהבעיות לא התחילו מהיום, ואתה זוכר טוב מאוד את הטעויות שעשינו. אני מוכנה להזכיר לך, אם שכחת".

תלכו, תלכו מכאן, תעזבו אותי בשקט.

"עכשיו אני המותקף", כך האב, "אנחנו היינו לא בסדר. יופי, תזכור את זה, יוסף. יהיה לך טוב מאוד את מי להאשים כשתהיה גדול, בכל הבעיות שלך. שמעת את האמא שלך, אנחנו האשמים בכל המצב הדפוק שלך. כן, מתוק, אנחנו, ההורים שלך,"

"מספיק עם זה" - האמא, בשקט, "זה לא יוסיף כלום".

"לא, שישמע, שישמע עד הסוף מה שיש לי לומר. אנחנו עשינו את כל הטעויות האפשריות. אמא שלך יכולה לספר לך בדיוק איפה. אבל זה לא הנושא. אתה לעצמך, עכשיו, ואלו החיים. אם תרצה לעזור לעצמך - ואתה היחיד שיכול - נשמח בשבילך, אבל אם אתה רוצה לשכב במטה יומם ולילה ולהאשים את כל העולם במצבך, שום דבר לא ימנע זאת ממך, אבל גם בחיים לא תצא מזה. זה הכל."

יוסף שאל את נפשו למות. כל שרצה היה לישון לעוד איזה חמישים-שישים שנה ולקום לעולם אחר, אם בכלל. הוא התחפר בשמיכות ביאוש, מביט בריקנות בהוריו.

"מה אתה רוצה ממנו?", הטיחה האם בתסכול, "אתה גורם לו תסביכים שילוו אותו כל חייו".

היא התיישבה על הכסא בעייפות, בוהה נכחה.

"מצטער חפציבה", אמר האב בשקט, "יוסף צריך לדעת לדאוג לעצמו, הוא צריך לדעת שזה בידים שלו." קולו של האב הלך ודעך. הוא התיישב בקצה המיטה והוסיף קצרות: "מצטער יוסף". אחר שקע בשתיקה, רק אנחותיה של האמא נשמעו בחדר.

"חבל, חבל שזה מה שאנחנו צריכים לעבור", הוסיף לפתע האב וחזר לשתיקתו.

"טוב, זה הספיק לי", שבר האב את הדומיה וקם מהמיטה. "אני מקוה שתצא מזה", הוסיף לפני שיצא.

"אתה רוצה לקום, יוסף?" שאלה האמא בקול שקט. "אתה רוצה לקום?"

"יוסף, תענה לי, אתה מעוניין לקום? אל תיפגע מאבא, יוסף, אתה יודע שזה קשה לו לראות אותך ככה. די, יוסף, צא מהמיטה. קום. קום יוסף. רק תגיד לי, אתה רוצה לקום או לא?"

"טוב. אם תרצה תקום. אני לא יודעת מה להגיד לך". היא נשמה עמוק ויצאה גם היא.

שקט, שקט, שקט.

סופסוף שקט, חשב יוסף. הוא נאנח בלי קול וקם מהמיטה.

אוהו, כמה שהוא היה צריך לשירותים.