את הפוני המטפס הראשון בחיי גיליתי לראשונה בבוקר יום הולדתי העשירי בתוך עציץ על אדן החלון מעל מיטתי. בנסיבות אחרות הייתי די נהנה מכך, לבטח, אולם הפעם לקח לי מעט זמן לעכל את המתנה הלא לגמרי שגרתית הזו. ככלל, פונים מטפסים נחשבים לצמחים יוקרתיים וידידותיים למשתמש, ועל כך היה ראוי לי להכיר טובה מרובה להורי, אלא שהפוני המדובר, עם כל החן שיכלתי ליחס לו, העיר אותי משנתי, ודבר זה לא גרם לי הנאה יתירה. כשאני מנסה לשחזר את אותו בוקר, אני נזכר במשהו מטריד שגרם לי להתעורר שוב ושוב ולבסוף, משפקחתי את עיני והצלחתי למקדן בכתם החום שהתנועע מעלי, גיליתי את הסיבה לכך. מעל ראשי שרבב פוני קטן בגמלוניות מרובה את ראשו הקטן שרק נבט מדופן העציץ, וצנף באזני ללא הפסק. בכל זה לא היה רע אילו הייתי יודע מראש שזה טיבם של סוסים מטפסים, אולם עם הצניפה המבהילה הזאת התעוררתי, ודבר זה לא גרם לי לחיבה יתירה כלפי הפוני שעתה ניער את רעמתו הצעירה ובחן את פני בסקרנות. הסתכלתי עליו באיבה. שינה של בנאדם, ועוד ביומולדתו, חשבתי לעצמי, היא דבר פרטי לגמרי ואין לשום מטפס, ואפילו הוא מתנה, רשות להתערב בה. נו? הופיעה אמי פתאום, איך הפוני המטפס בעיניך? שאלה בעינים בורקות. רע, רציתי לומר, אבל שתקתי. בכל זאת זה מתנה ליומולדת. נחמד, מלמלתי בסופו של דבר. יווּ, איזה חמוד! צווחה אחותי שנכנסה פתאום לחדר בחלוק השינה שלה, ואיך שהוא צונף... איזה כיף לך, איזה כיף לך, איזה כיף לך! אמרה לי האחות מבלי להסיר את עינה מהעציץ. תודה, אמרתי בשקט למשפחתי היקרה שעכשיו התגודדה סביב מיטתי, גוחנת מעלי אל עבר אדן החלון והמונח עליו. כשהלכתי לישון אתמול לגמרי לא ציפיתי להפתעה מסוג זה. כלל חשוב לחיים הוא. לעולם אל תתן למישהו דבר שאינך בטוח בנחיצותו. כשחזרתי הביתה מבית הספר עוד לפני שפרקתי את הילקוט מעל גבי, שלחה אותי אמא להשקות את הפוני, לבל יתייבש חלילה. לקחתי בהכנעה נטלה עם קצת מים מהכיור ופניתי לחדרי בחשש. העציץ עדיין עמד שם, אך ראש הסוס לא נראה. התקרבתי לבחון את העציץ. היה זה עציץ גדול מהרגיל מפלסטיק קשיח בצבע חום-אדמדם עם תחתית עמוקה בצבע תואם. מי יודע לאיזה גודל הוא אמור להגיע, תמהתי ביני לביני. עליתי על המיטה כשאני נסמך על ברכי, נזהר שלא ללכלך את המצעים עם הנעלים, הנחתי את הנטלה לידי העציץ, ורכנתי פנימה. הוא רבץ שם, מכורבל, על האדמה התחוחה, המקושטת בפתיתי קלקר לבנים, בראשו השחור היה כתם גדול ולבן שנמשך ממצחו עד נחיריו הרוטטים. עיניו היו עצומות ורעמתו סתורה. בדקתי את מבנה הצמח. הראש יצא כפרח מתוך קצהו של גבעול עבה ובשרני, ולאורכו צמחו זלזלים מספר. שלחתי אצבע זהירה לבדוק את מרקם הצמח, אולם אז התעורר הפוני וראשו נסוג בבהלה. קירבתי אליו את אצבעי, אך הוא ניסה לנושכה. עד מהרה ויתרתי ועברתי למלאכת ההשקיה. הרמתי את הנטלה ועיני הפוני המבריקות ננעצו בה בחשש ועקבו אחר מהלכה. רוקנתי את תוכנה מעט-מעט לתוך העציץ, וראש הסוס חיכה עד שסיימתי. ברגע שהנחתי את הנטלה התנפל הפוני על השלולית שנוצרה והחל לגמוע את המים בתאוותנות. כך היתה דרכו לשתות, ואיני בטוח כלל למה שימשו השורשים. אולי ליצוב. בהתחלה הייתי מופתע מהצורה בה שתה את המים, אך עם הזמן התרגלתי לדרך הלא שגרתית הזו של ההשקיה. כשחזר אבא באותו יום מהעבודה אמר לי לאחר שהתיישב לנוח על הספה הכחולה שלנו שצריך לתקוע מקל בעציץ כדי שהצמח יטפס. אחרי שאכל משהו הוא עזר לי להתקין מבנה קטן של מקלות ויחד תקענו אותו בעציץ, למרות התנגדותו של הפוני. לאחר זמן כבר התרגלתי לצניפות התכופות, ויכולתי לישון בצורה רגועה למדי, למרות שלעיתים התעוררתי בבהלה באמצע הלילה וקצת הפחידה אותי הצדודית המוזרה של הסוס שרכן מעל מיטתי והסתכל בי במבט בוחן. הייתי מסיט את המבט מהראש הנופר ומנסה להרגע ולשקוע שוב בשינה. כך עברו עוד כמה חודשים, לאט-לאט הופיעו עוד זלזלים וענף נוסף התפצל מהענף המרכזי. השיח טיפס על המקלות ועד מהרה היה צורך להוסיף רשת בשביל המטפס. בהדרגה הופיעו מהגבעולים החדשים עוד ראשים, תחילה קטנים ועטופים בעלים, אך בהמשך העלים נשרו וראשי הפוני התפתחו לגודל. עכשיו כשרציתי לישון הייתי נאלץ לפנות את הזלזלים והעלים שגלשו למיטתי. מדי פעם הייתי מתעורר עם תזוזה פתאומית של ענף סורר שהתמתח. בגלל מלאכה הפינוי שלקחה יותר ויותר זמן הייתי נאלץ באותה תקופה לישון על הספה לעיתים תכופות. הצמח כבר לא נזקק לרשת והוא טיפס על המדפים והארון, אחרי שלא נותר מקום על רשת החלון. קולות הצניפה ורקיעת הפרסות-ענפים מילאו עכשיו את כל הבית. בגלל שעדר הפוני התפתח, לא ניתן היה להשקות את העציץ וכבר מזמן הוצבה בחדרי שוקת, אליה היו ראשי הסוסים מתקרבים מדי פעם ולוגמים בשקיקה. עכשיו אחותי כבר פחדה להכנס לחדרי, וגם אני לא הייתי נכנס אם לא הייתי צריך. לצערי גם לא יכולתי לחלץ מהחדר דברים שלא דאגנו לפנות מבעוד מועד. ארון הבגדים, למשל, כוסה כולו בצמח המטפס, ואל הבגדים שנשארו בפנים כבר לא היתה גישה. אמא אמרה שנסתדר גם ככה ושממילא הגיע הזמן לחדש את המלאי. האמת היא שהצמח קצת הפחיד את אמא. אם לא היית כזה חובב סוסים, היתה אומרת, לא הייתי מכניסה את הדברים האלה הביתה. לא רציתי להעמיד אותה על טעותה כי היתה זאת היא ששכנעה את אבא לקנות את הצמח, וחוץ מזה, אני אף פעם לא ביקשתי את המתנה הזו. יכולתי לומר את הטיעונים האלה, אבל האמת היא שבאמת קצת נקשרתי אליו. גם אבא נחלץ להגנתו. ככה זה סוסים, היה אומר לאמא, נחוץ להם מרחב ואין מה לעשות, אבל כשהזלזלים פרצו מבעד לדלת החדר, נעלנו את הדלת לבקשת אמא. עכשיו היינו משקים את הפוני בצינור גומי מהגינה. היינו מכוונים את הצינור אל רשת החלון ומתיזים אל החדר. הסוסים היו מותחים אז את גבעוליהם אל החלון ונאבקים ביניהם על כל טיפה של מים. לא רצינו לפתוח להם את הרשת ולהניח להם לצאת מחשש שישתלטו על הגינה. זו היתה עבודה מעט מייגעת, הסוסים כבר התרבו מאוד, ודרשו כמויות גדולות של מים, ולרוב הייתי אני מופקד על ההשקיה. ואז הסוסים התחילו להתייבש. הקנוקנות שהיו דבוקים לרשת התייבשו והתפוררו מבעד לחלון ולראשי הסוסים כבר לא היה כח להביא את עצמם אל המים. מדי פעם נכנסנו לסלק ענפים יבשים ועלים שנשרו. הצהלות נחלשו, ואנו לא ידענו עד כמה אנחנו צריכים אותן. כמעט שנה עברה מאז קיבלתי את השיח, והמשפחה די נקשרה אליו, מי יותר ומי פחות. הגנן שאבא הזמין לבדוק את הצמח אמר שאין מה לעשות חוץ מלקוות שהצמח יתאושש. תקופה ארוכה הוא חי כמעט בלי אור ולמרות כל המאמצים שלנו גם בלי מספיק מים, ואדמת העציץ כבר לא הספיקה לשורשים המרובים. הוא אמר שצריך לגזום את הצמח כדי שיתאושש, אך אנו לא הנחנו לו לחתוך את הראשים התשושים. ואז יום אחד הוא נעלם. כשחזרתי מבית הספר באותו יום מצאתי את חלון החדר פרוץ לרווחה. נתיב של זלזלים ועלים יבשים השתרך מהחלון והלאה. נכנסתי הביתה בסערה. "איפה...?" נמלטה מפי שאלה קטועה, אך אמא, שישבה בכורסתה חייכה חיוך רפה. שחררתי אותו לחופשי, היא אמרה. פתחתי את הרשת והוא פשוט יצא, בצהלות ובשמחה כזאת... הוא פשוט משך אחריו את העציץ. הוא כבר היה סדוק מרוב שורשים. פשוט יצא ו... ואז היא הסתכלה עלי והבינה שזה לא משמח אותי. אל תהיה עצוב, אמרה, ככה הכי טוב לו. עכשיו הוא בטח מתרוצץ ביערות, גמלנו אתו חסד גדול, על פי דרכו. למרות שהבנתי שכך טוב גם לו וגם לנו, הלכתי לחדר מדוכדך. שאריות של מה שהיה הפוני המטפס עוד היו שם. כל הבוקר אמא עמלה לקלף את הצמח היבש מהקירות, ועכשיו שכבו ענפיו ועליו על רצפת החדר. חבל, חשבתי, ודמעה נשרה מעיני. דווקא נחמד הוא היה. אחרי שניקינו קצת את החדר, אבא החליף את המזרון הרטוב והמלוכלך במזרון חדש. בערב שוב שכבתי במיטתי, הפעם עם פיג'מה. עכשיו שוב היתה גישה אל הארון. חשבתי על הפוני ועד כמה הוא היה חלק מחיינו ובלי ששמתי לב התיישב אבא לידי והסביר לי שזה דרכו של עולם, וסוסי פוני נועדו להיות בטבע ולא בעציצים. הוא ליטף את הפוני שלי וחייך. היום זה היומולדת שלך, אמר פתאום. מה היית רוצה לקבל?