בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
[ליצירה]
אוי
מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקבל צומי...
את לא חייבת לכתוב שאת גרועה בשביל תגובות. תמשיכי לכתוב ותשתפרי.
המשקל אבל צריך קצת שיפוץ.
וגם כמה חרוזים.
בכל מקרה שיהיה בהצלחה.
[ליצירה]
יפה
להיות דתי בחו"ל זו צביעות.
החילוני הגדול ביותר, אתיאיסט ככל שיהיה, מושפע מהארץ באופן סגולי.
יותר קל להחזיר מישהו בתשובה מאשר להוציא אותו מהגלות.
בארץ הרבה יותר קל לקבל הרגשות של קדושה.
"כל ההולך ד"א בארץ ישראל (ומהרהר בתשובה- מוסיף הרב מרדכי אליהו), עוונותיו נמחלים"
...אנחנו אוהבים אותך...
[ליצירה]
תודה
רבה רבה לכם, על התגובות.
ממש לא הייתי בטוח לגבי הסיפור הזה ועד כמה הוא מובן, אבל אחרי התגובות...
ורציתי להוסיף תודה לאברם לוי שלמד איתי את הסוגיה (כתובות יד עמוד א' והרש"י שם), תודה, אברם!
ו
שוב תודה לכולכם, ושבת שלום על הדרך. או שבוע טוב. אולי אפילו לילה טוב...
החותם בדמע,
יצחק.
[ליצירה]
רדוד מדי
חוץ מזה שהנושא ריחק אותי מאוד, השיר (?) עצמו חסר תוכן של ממש. לחשוב על נישואין אחרי מבט אחד? רדוד מאוד, הייתי אומר.
אהבה ממבט ראשון. נכון. או שמא- תאוה?
לא יודע עד כמה זה מטריד אותך, אבל הציווי "ולא תתורו" די חד משמעי, להבנתי.
מצטער. אתה מדבר על רגשות שהרגשת, ואני רומס אותם לאחר יד. סליחה. ובכל זאת, אני כותב את כל זה רק בגלל שהנושא חשוב לי ואני רוצה הגינות.
נעזוב את ההרגשות בצד.
נתמקד בנושא עצמו.
האם התורה בעד מתן חופשיות ספונטאנית לחושים, או אולי יש עוד "פילטרים" מלבדם?
או שעלינו פשוט לזרום עם עצמנו באופן אינטואיטיבי?
אני חושב שאין מקום למחשבות כאלה לעלות, לפחות לא על נייר, וודאי לא להתפרסם.
זו דעתי, ושוב סליחה על החריפות.
רק טוב שיהיה לך,
בהצלחה,
יצחק.
[ליצירה]
יש עוד סיומים אפשריים
יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם:
הסוף הקיטשי:
אחרי שתיקה ארוכה וכבדה התהפך יוסף לכיוון הקיר. הוא עצם עינים, ניסה להרדם. די, שיצאו. הרגשת ריקנות השתלטה עליו. הוא הרגיש צורך נואש לעשות משהו. הקיר הלבן בהק לעומתו. די. יוסף התרומם באחת, מסיר את השמיכה מעל פלג גופו העליון. הוריו הביטו בו בלי מילה.
הלא יאומן קרה. הוא יצא מהמיטה, נכנס לנעלי הבית שלו ודשדש לכיוון חדר האמבטיה.
ההורים שכבר לא ידעו מה להרגיש רק הביטו אחד בשני, מקוים, כל אחד לעצמו, שלא יאלצו לעבור את זה שוב למחרת.
תגובות