בס"ד אזהרה מראש כל הכתוב פה נכתב בהומור כל קשר בין הכתוב למציאות מקרי בלבד אני יושבת בקהל, בין מיליארדי אנשים. בת מדרשה שכמוני. פנויים ופנויות יושבים במשרד השידוכים ששמו :"זה העולם שלי" . כולנו יום יום יושבים, עומדים, חיים את חיינו ומאזינים לסיפורו ללא מילים של בוראנו, אדון העולמים. הוא מספר לנו על השידוך הראשון, הקשה מכולם ללא ספק. מרגיע אותנו שאם תהליך מסובך כזה הצליח-שידוך בין שני הפכים מוחלטים,לכולנו יש תקווה, לא אבדו הסיכויים. זה לא התחיל חלק. לחבר נשמה וגוף זאת לא מלאכה של מה בכך. שניהם בתחילה היו מלאי ספקות וחששות. לאחר מפגשם הראשון שניהם פנו אל משדכם אליו הם כה קשורים. סומכים עליו בעיניים עצומות אך כלל לא מבינים. הכיצד נס כזה יתרחש, איך שידוך זה יצליח כשהם כל-כך שונים? ואני קוראת את יומנה של הנשמה לאחר פגישתם הראשונה: מיומנה של נשמה פגשתי אותו ריבון העולמים בתחילה הזדעזעתי עמוקות. אני חיכיתי למעודנות והוא כולו עפר ובוץ. טיפוס ארצי, מקובע לגבולות ולסופיות שכובלת אותי ואני רוצה לפרוץ. אותו מעניינת רק ה"גשמיות", בלי שום שאיפות לטווח הרחוק. והתלהבותו מכל הבלי העולם: אוכל, כסף, בגדים, מעוררת בי סלידה ושחוק. אין כל מימוש וסיפוק באורח חייו,אנו מתקיימים בשני רבדים שונים מדברים בשפות שונות, לא משדרים על אותם גלים ותדרים. אני נזכרת בעצמי נמצאת עמו יחד, מנסה לפנות אליו, להחדיר בו את שאיפותיי את חלומותיי. על ארץ ישראל, עם ישראל – הוי אלוקי. הוא נשאר משותק, מנוכר כאבן. מביט אלי במבטו המנותק. כלל לא מבין אותי, וכל המלל שזרם מתוכי לפתע נעתק... אבל מצד שני... מיומנו של גופי ממבט ראשון היא כלל לא נראתה לי, "נשמה ששידכת לי, טהורה היא". רוחנית כזאת, מרחפת בעולמות עליונים, מלאת אידיאולוגיות כלל לא מבינה את מציאות החיים, מדברת כה בשקט, לא הצלחתי כלל להבין מה שאמרה, מנסה לרומם אותי, לא נותנת מנוחה. סיפרתי לה על חיי המעשה, שגרת היום יום, והיא כה מופנמת, חיה לה כבתוך חלום. הצעתי לה לאכול, היא הסתכלה עלי בתדהמה מה בסך הכל עשיתי? ישבנו בדממה. האם יש לנו סיכוי? האם זה יימשך? עצם המפגש בינינו הוא מסע כה מפרך אבל מצד שני... ואני יושבת בבית המדרש. בין "קומץ זעיר" של פנויות. מבוקר עד ערב מוקפת בתחושה של חוסר שלמות, רצון להשתלם, להתקדם ולשאוף. מסביבי חברותיי מתארסות, מוצאות את החצי השני. ועולה בי המחשבה, עולה לו מאליו ההרהור. (בת רגילה שמנסה להבין את המושג של "אני"). הרי לאחר שברא הקב"ה את העולם עוסק הוא בשדכנות. והשידוך הראשון, החיבור המופלא, אינו אלא החיבור התמידי של גוף ונשמה. ואני פונה לגופי שלי, מנסה לגלות בתוכי את הנשמה- שואלת אותם כיצד זה הצליחו, איך זרות שכזו הפכה להשלמה. והם עונים לי: אותה שונות שדחתה אותנו תחילה זה מזה היא גם המגנט שמשך מצאנו באמת את מה שחסר לנו- פיצינו על החסך. "היא נתנה לי את השאיפה להתקדם להזדכך" \ "הוא מאפשר לי עשייה" "היא העניקה משמעות לקיומי" \ "הוא עזר לי להתיישם בחיים, להגיע לקדושה" כי רק החיבור בינינו מתרץ את בריאתנו, כי לבד לא היינו באותה דרגה. כי איננו באמת שניים נפרדים, אנו מהות אחת בהתגשמותה ואני שומעת אותם (את גופי ונשמתי) כל רגע –הם מהווים את אותו ה"אני". והספקות שלהם שהיו בתחילה היו גם הספקות שלי. אבל המסקנה שלהם מרגיעה אותי ונוסכת בי שלווה כי גם לי אותה פנויה בודדת, גם לי יש תקווה.