בס"ד ובכן... מקוה שתיהנו. העורך הספרותי של מעריב, צחי לשם, נטל לידיו את השיר. "כפית", המהם, "שם מוזר לשיר". הוא גירד באפו והמשיך לקרוא: כפית כפית אחת מונחת ברישול על השולחן כמו מישהו לקח ולא ידע מדוע כפית אחת נשכחת מגולגלת במפה כמו לא ממש רוצה לצאת מהסיבוך כפית אחת נזנחת מחכה לחברתה כמו לא יודעת שעתה בדד תשב צור אתי קשר. ציון אבולעפיה. העורך הניח מידיו את הדף. "איזה שטויות", חשב לעצמו. "כפית. נו! והוא רוצה לפרסם את זה במוסף של מעריב. ממש מעליב." העורך הספרותי נטל את הדף, קימטו, ועמד להשליך לפח, כשלפתע קראה אליו המזכירה. הוא הניח מידיו את המכתב. "מה העניין?", שאל. "שאול התקשר ואמר שהבטחת לשלוח להם מאמר". העורך הספרותי מצמץ בעיניו. "שאול?" הוא חשב על החובות המעיקים של עורכים ספרותיים והגיע למסקנה שזו אחת המלאכות הנוראות שיכל להביא על עצמו. לכתוב מאמר! כאילו זה מה שנשאר לי לעשות. אני מוכרח לסיים לערוך את המוסף עד יום חמישי, כשהחומר ממש גרוע, ואני נאלץ לברור את הנוראים פחות. "הוא אמר שאתה מכיר אותו". "שאול?" ניסה העורך להזכר, "אולי שאול מהמזגנים? לא, בטוח לא הבטחתי לו מאמר. אה, אוי. אני יודע מה זה"... "זה בסדר", אמר למזכירה, "תודה". הוא חיטט במגירה והוציא כרטיס ביקור. כן, זה חייב להיות זה. הנה: "ראו כי בוששתי" אגודה ישראלית לשירה עברית מתחדשת שאול- 8826990 09 א.ת. שדות, האיגואנה 30. פניו הרצינו. "למה הבטחתי להם מאמר, למה הייתי צריך את זה?" הוא הביט בשולחן ביאוש, כשלרגע נחה עינו על הדף המקומט. "כן", חשב. "כן". הם בטח גם יאהבו את האפקט של הקימוט"... הוא לקח את השיר והורה למזכירה לשלוח לכתובת על הכרטיס. "שניים במכה", חייך. שנים אחרי זה עוד עמד טעם האכזבה בתוך פיו. פספוס חייו. בין חודש עלתה תפוצת הירחון לשירה ואמנות "ראו כי בוששתי" במאות בתי אב שהצטרפו באובססיביות רבה לקוראים הקיימים. הוא התהלך קדורנית סחור- סחור בחדר העריכה כשהוא מצית סיגריה אחר סיגריה. והפורומים הרבים שנפתחו על השיר האומלל, שבעים ושמונה אתרים לדיון במשמעויות הנסתרות אליהם כיוון המשורר. במיוחד תפס אותם ה"ציון אבולעפיה" המסתורי בסוף השיר, הוא ראה בעצמו את התגובות שהתפרסמו באתר של "ראו כי בוששתי"- "מלא הטנא באושים"... "...חזק, מדהים, כל כך נוגע..." "...אני יושבת כאן בשלוש בלילה ולא מפסיקה לבכות. עוד מעט יתעורר כאן מישהו. אוי.. עכשיו גם שתי הקטנות מצטרפות לבכי, והנה אבא שלי, טוב, טוב, אני סוגרת.. אי!.." "...לא מאמינה, כל כך אמיתי, ממש הצלחת לתאר את התחושות שלי... בפרט הציון אבולעפיה הזה, שמוסיף כל כך לאוירה..." "...פשוט תודה..." נורא. צחי התיישב בכבדות בכסא המנהלים השחור והגדול, פוכר ידיו ביאוש. "צור איתי קשר", הוא הרהר באירוניה בשורות השיר החותמות, "היוצר מביע את רצונו העז לחדש את הקשר בכל מחיר, למרות הבדידות והאכזבה שנחל עד כה ובניגוד לתחושת אין האונים כפי שהוצגה בבתים הראשונים..." השוטים הללו. הוא פשפש שוב, בפעם המי-יודע-כמה-ואם-הוא-אכן-יודע-שלא-יטרח-לומר, בסל הנירות המקומטים, בנסיון נואש למצוא את המעטפה. מוכרחת הרי להיות שם כתובת, אולי מספר טלפון, כך שלפחות נשיג שירים חדשים בתקוה שיעלו את הרייטינג. כלום. מסתבר שמפנים כאן את האשפה לפחות פעם בחודש. דיכאון. "...יש כאן מיזוג של מטאפורה מול הבנת המציאות, מין שילוב של מוטיבים הלקוחים מעולמות שונים הנשזרים זה בזה בהרמוניה נפלאה...", נזכר בדברי הביקורת. וזה כלום, חשב צחי, אל מול ההתקפה הנוראה ההיא. המזכירה הזו, למה היתה חייבת לצרף את הפתק ההוא, "להלן המאמר שנתבקשתי לכתוב על ידך, שא ברכה, צחי לשם." למה? אחר כך הם פרסמו אותו תחת שמי. מובן שהמזכירה פוטרה מיד, כבר שבוע היא לא מפסיקה לארוז. אבל הנזק כבר נגרם. הוא ישב חסר כחות בכסא הגדול כשכל גופו מביע עיפות, בוהה נכחו בערמת המכתבים שנערמו באי סדר על השולחן, ומשחק בחוט הטלפון המנותק, שכבר שבועיים, עד לפני חצי שעה, לא הפסיק לצלצל. איך אפשר לעבוד ככה? הוא הרים אחד המכתבים ונסה לנחש ממי הוא. עד עכשיו היו לנו מכתבים ממעריצים, סופרים ומשוררים לדורותיהם, עורכים ספרותיים למיניהם, חברים, אח"מים, קרובי משפחה, ושאר סקרנים. את המעטפה הזו ניתן בהחלט לשייך לקטגוריה של סתם סקרנים. לא, רגע, הוא הסתכל על שם השולח. איה שלופקינד. אנחת רוחה נתמלטה מפיו. סופסוף חומר למוסף. יש עוד כתבים שלא שוכחים את תפקידם. הוא פתח את המעטפה באיטיות, חושב ששום דבר כבר לא יכול להעגים את מצב רוחו יותר מהקיים. מאמר רציני, ציין לעצמו בסיפוק, כשראה את מספר הדפים הרב. ובאחת, חרב עולמו. "ניתוחים ספרותיים בשירו של לשם, כפית". "מה עשיתי?" שאל את עצמו. זה היה נורא, הרגע שבו התבררה לו הטעות המרה. ראשונה התקשרה סבתא. "אף-פעם לא תיארתי לעצמי שסבתא חובבת שירה מודרנית", הוא חשב. אחר כך היה צריך חצי שעה לשכנע אותה שלא הוא כתב את השיר, וכי הוא שמו השתרבב לשם בטעות. מובן שהיא לא השתכנעה. "לא ידעתי שאתה כותב שירים כל כך יפים, צחושק'ה". מיד אחרי השיחה הוא התקשר למערכת, וגילה שהם עוסקים בהרשמת אנשים. באחת בלילה הצליח להשיג את שאול, שהבטיח לפרסם התנצלות בגליון הבא. עוד חודש. ואגב, תוכל לפרסם עוד מהשירים האלה בכל זמן שתרצה... גם הוא לא האמין. הוא התבונן בקטעי המאמרים מהעיתונות שהיו מונחים לעיונו. "העורך הספרותי של מעריב, צבי לשם ("מובן שהם אף פעם לא טורחים לאמת את הדברים, העיתונאים הללו", רגז צחי), התגלה כמשורר מחונן ומלא כשרונות, כשפרסם את שירו "כפית"..." "...גדולי המבקרים הספרותיים עמדו משתאים לנוכח שירו של צבי לשם, "כפית"..." פרסים ספרותיים נתנו על שמו, והוא הוזמן להרצאות, לכנסים ולטקסים חגיגיים. כשקיבל את הטלפון מהנשיא, הוא פשוט לא ידע מה לעשות עם עצמו. לא היתה לו כל ברירה והוא נאלץ להודות בענווה לכבוד הנשיא שבאמת לא היה צריך... תודה. לכולם! תודה, באמת! הוא חש שניצני השיגעון עולים בו. מכאן קצרה הדרך להגיע לאשפוז. הם הגיעו, המזכירה ידעה להפנות אותם הישר לעורך שהשתולל בטירוף במשרדו, תולש וקורע מכתבים ורשימות ומעיפם לכל עבר. חבל. באמת חבל עליו. השמועות מספרות שהוא נכלא באחד התאים המבודדים ביותר, אולם הצליח להמלט. שומרי המתקן גילו לאחר מעשה מנהרה מוסווית היטב, שפתחה יוצא מחוץ לבית החולים הסגור לחולי נפש, ובקצה, מלוכלכת מעפר, זרוקה בצד, כפית.