בס"ד

לפני פטירתו כתב סבי אריה פריסלר ז"ל זכרונות מימי השואה. השתדלנו, אני ואחי, לערוך את המעט ההכרחי להבנת רצף הדברים ולתקן טעויות כתיב.
לפניכם שישה דפים מתוך שלושים, אותם הקליד סבי במחשב.

סיפורים מקורות מחנה העבודה בזמן השואה

לא קל לזכור דברים שעברו עלינו בחיינו, אבל בכל זאת יש או היו מקרים שנשארו‏ עמוק בזיכרון. למרות הזמן הרב שעבר זוכר אני את הזמנים הנוראים שעברנו בזמן השואה. כבר משהתחילו רדיפות היהודים היו זמנים מאוד קשים. תחילה שמענו צעקות וקללות בגנות היהודים, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות רבה, מפני שהאספסוף רוב הזמן היה מוסת ע"י האנטישמים שונאי היהודים. המצב נהייה רציני מתי שהממשלה ההונגרית בלחץ הגרמנים הוציאה חוקים אנטי יהודיים שרירותיים וקבעה מכסות שלפיהם היהודים יכולים להתעסק במקצוע מסוים לפי היחס המספרי של כלל האוכלוסייה, כלומר 6‏ אחוזים בלבד! למרות שרוב בעלי המקצועות כמו רופאים, עורכי דין ואנשי ‏עסקים היו יהודים.

בהונגריה היו 600 אלף יהודים. עד 1938‏ גייסו גם את הנוער היהודי לצבא ההונגרי. עם השתלטות הנאצים על הונגריה גייסו את כל הנוער היהודי למחנות עבודה במקום הצבא. אגב, בהונגריה חובת הגיוס התחילה רק בגיל 21. כך קיבלתי צו גיוס ומצאתי את עצמי בשנת ארבעים ושלוש, בספטמבר, במחנה עבודה בגדוד שכינויו 6/4 הרחק מהבית, בגבול רומניה. שם המקום היה ’ERDELY’. שטח זה היה מקור לסכסוך בשל היותו טריטוריה הונגרית לפני מלחמת העולם הראשונה. הובילו אותנו ליער ליד כפר קטן. בשולי היער היו שני צריפי עץ גדולים ששימשו למקום מגורים לשני גדודים של סך 212 בחורים בכל אחד. בשני המבנים היו שלוש קומות של דרגשים משני צדי הצריף במקום מיטות כשכל קומה היתה בגובה 75 ס"מ. הדרגשים היו מרופדים בקש, וכדי להיכנס לישון היינו צריכים לזחול פנימה.

 לידנו היו גרים בצריף השכן הגדוד השני שכינויו היה 2/6‏. כמובן שהתיידדנו אתם. הם כבר היו לפנינו ואנחנו באנו בתור תגבורת לעזור לגמור את העבודה כמה שיותר מהר, והם סיפרו לנו על הנוהל ועל העבודה. כל בוקר קמנו בשעה 6, ורצנו כק"מ להתרחץ בנחל קטן שעבר בסביבה. לבשנו רק את מעיל החורף על הבגדים התחתונים ושוב חזרנו בריצה כדי להתחמם ולגמור להתלבש, ולצאת למסדר. היינו צריכים להתפשט חצי גוף ולהתרחץ במים הקרים ושוב לחזור בריצה קילומטר עד המחנה. זה היה חיסון טוב נגד התקררות ובאמת לא הייתי אפילו מצונן.

במשך הזמן שהייתי שם מה שהדאיג אותנו שלא ידענו מה קורה עם משפחותינו, היו שמועות שלקחו את כל היהודים למחנות ריכוז. אמנם פעם הצלחתי לקבל גם חבילה מהבית, אבל זו היתה הפעם האחרונה. היו בתוכו דברים שעזרו לי מאוד לעבור את ימי החורף הקשים. היה מין דובון מרופד בצמר גפן שאפשר להגיד שהציל את החיים שלי ושמר עלי מהקור העז, ובכל עת שלבשתי ברכתי את אימי ז"ל. היו עוד בחבילה זוג נעליים עם סוליה עשויים מעץ גמיש. פסי עץ ברוחב הסוליה היו מחוברים אחד לשני. לא היה ניתן לקנות אז נעליים עם סוליית עור, היו אז זמנים קשים, אולם העיקר שהיו לי הנעליים לתועלת רבה. אני עוד זוכר שפגשתי שוב את אמי ז"ל אחרי המלחמה והיא סיפרה כמה התחננה למתפרה של שמיכות צמר גפן עד שהסכימו לתפור את הדובון בשבילי. אחרי כמה ימים התחילו השמועות שלקחו את כל יהודי הונגריה למחנות ריכוז וכדי להרגיע את הנוער של מחנות הכפייה נתנו לכל משפחה גלויות דואר מוכנות עם הכתובת טרזיאן שטט TEREZIAN STAT שהיה מחנה ריכוז שהקימו הגרמנים בצ´כוסלובקיה ושימש כמחנה מעבר למחנות ההשמדה האחרים, אלא שאז לא ידענו את זה, זאת היה התרמית של הגרמנים שרצו שהמשפחות ישלחו את הגלויות אל מחנות העבודה לבנים. אמנם אני לא קבלתי בזמן הזה שום ידיעה ממשפחתי. כמעט שנתיים לא ידעתי מה אתם, ורק אחרי המלחמה כשחזרתי לעיר מולדתי סיפרו לי שאחי הצעיר חזר ושוב עזב ונסע בכיוון רומניה. גם לי לא היה מה לעשות, שמעתי שבבוקרשט יש בג’וינט מרכז מידע על היהודים שנצלו מהשואה, לא קיבלתי גם שם שום ידיעה, ואחרי כחודש בבוקרשט חזרתי שוב לעיר מולדתי סולנוק ולשמחתי הרבה מצאתי את כל משפחתי בבית, אבל זה כבר סיפור לפרק השיבה הביתה, ובינתיים אמשיך את הקורות במחנה העבודה.

יחד עם הגדוד השני נתנו לנו לבנות שדה תעופה שזה הייתה עבודת פרך ממש. היינו צריכים לחצוב את החומרים הדרושים מתוך נהר בשם מרוש שעבר בסביבה. כדי לחצוב את החצץ מתחתית הנהר נכנסנו עד המותניים במים הקרים זרקנו לחוף את החצץ באת ובטוריה ומשם הובלנו במריצות והעמסנו על עגלה שהיתה על הכביש, אותה דחפנו שש ק"מ, בחזרה עד מקום העבודה ליד שדה התעופה העתידי. היה קשה לדחוף את העגלה המלאה באבני נחל ועוד הכריחו אותנו לשיר שירי לכת, ואם זה לא די, הוסיפו לנו תרגילי שכיבה בצדי הכביש כאילו יש התקפת מטוסים עלינו. החיילים שליוו אותנו מדי פעם צעקו "אווירון" ואנו היינו חייבים לעצור ולקפוץ ולהשתטח במהירות בצדי הכביש. זה היה כאילו עונש על הליכה לא מסודרת. לפעמים היו גם שומרים אחדים פחות סדיסטים שלא התנכלו לנו ולא התעללו בנו יותר מדי.

כשהגענו בחזרה לשדה התעופה פיזרנו את החומר (אבני הנחל) וחזרנו שוב להביא נגלה נוספת. בינתיים חלק מהחבר´ה פיזרו בשטח שדה התעופה בתעלות הניקוז שהכנו בכל אורכו ורוחבו של השטח. כשהתמלאו התעלות יישרנו בגובה השטח וכיסינו במלבנים של דשא ומסביב לשדה התעופה חפרנו תעלת ניקוז בעומק של 2 מטר שרוחבו היה גם קרוב לשני מטר. העבודה הייתה מאוד קשה, היינו צריכים לחפור עם מכוש ולזרוק את האדמה למעלה ולפזר בשטח. מי שלא גמר את המכסה היומית חייבו אותו להמשיך לפעמים עד שעה 10 בלילה.

כך הגענו לחודש דצמבר. בינתיים התחיל גם החורף ונהיה קר ונערם שלג רציני. היה לנו לפעמים גם קצת בידור. בימי ראשון היה ימי מנוחה לניקיון ולכביסת הבגדים במי הנהר אחרי הכביסה יבשנו אותם, לרוב בחום הגוף שלנו. שמנו אותם מתחת הסדין ושכבנו עליהם. גם זה היה איזשהו פתרון. לפעמים בשעות הפנאי התאספנו לפני הצריפים והיו כמה בדרנים בינינו שעשו הצגות. היה שם אתנו גם זמר אופרה שהיה שר באופרה של שטוקהולם, וכשבא לביקור משפחה להונגריה, לא נתנו לו לחזור יותר בתואנה שנסגרו הגבולות. קראו לו ויינשטוק. הוא היה בחור שמנמן ונחמד מאוד ותמיד היה שר לנו קטעי אופרה מפורסמים. והיה עוד בחור בשם לאופר שעשה לנו הצגות פנטומימה מצחיקות אבל לא להרבה זמן. חפשו עובדים צעירים לחזק קווי ההגנה באורך הגבולות שבהרי הקרפטים. פתאום קיבלנו פקודה לעזוב הכול ולארוז. נפרדנו לשלום מהחברים הנשארים של היחידה 6/2 ‏ועלינו לרכבת. לקחו אותנו לעבוד בגבול צ’כוסלובקיה בהרי הקרפטים. אחרי כשבוע ימים ברכבת וברגל הגענו ב-6 בדצמבר. היו ערימות שלגים בגובה 2 מטר בצידי הכביש. את היום הזה לא אשכח אף פעם. חילקו אותנו ללון בבתים ריקים בלי דלתות וחלונות שפינו מהם את היהודים. אני מצאתי איזה ספסל עץ ושם ישנתי. אוי, כמה חיכיתי לבוקר. היה קור מקפיא כל הלילה. הרוח שרקה דרך החלונות השבורים ונוסף לזה נחל רועש שירד מההרים שיגע אותי. ישנתי בבגדים ובנעלים על הרגלים ובכל זאת כמעט קפאתי. הסתובבתי מצד לצד עד שהפציע השחר. סוף סוף יכולתי לראות איפה אני נימצא הסתכלתי דרך החלון, מסביב היו הרים גבוהים ומושלגים. בבוקר במסדר אמרו לנו המפקדים שאנו באנו לעבוד בעשיית ביצורים במקום בו חשבו לעצור את הצבא הרוסי המתקדם. אז עוד לא ידענו איזה תלאות ועבודה קשה מחכה לנו. חילקו אותנו לקבוצות. כל קבוצה היתה מורכבת מארבעים בחורים. הינו צריכים לעלות על פסגת ההרים עם משא של 25-30. ק"ג על הגב. דבר ראשון התארגנו בכפר די גדול שכל התושבים היו מתיישבים יוצאי גרמניה בשם קניגס-פלד. הצבא הפקיע מהם חדרים לצורך מגורים לעובדי הכפייה היהודים. ניתן לתאר את עוינות התושבים כלפינו. יצא לי לגור עם עוד עשרה חברים אצל זוג צעיר במטבח שלהם. כל ערב פרשנו שמיכות וקש על ריצפת המטבח ובבוקר הרמנו ושוב חזר החדר להיות מטבח. אגב, במשך הזמן התרגלו אלנו. כל בוקר היה מסדר במרכז הכפר לשם חלוקת העבודה לקבוצות. כל קבוצה קיבלה משימה שונה כשעיקר העבודה היתה לסחוב חומרי בניין לבניית מערך ההגנה על פסגות רכסי הרי הקרפטים המושלגים. בכל יום החליפו לנו את היעד בין הקבוצות. הכי קשה היה לעלות להר בשם ´קלימובה´ שגובהו יותר מאלף מטר, שש שעות לקח להגיע לפסגתו. אחרי שמסרנו את החומרים לידי משמר הגבול נחנו קצת ואכלנו משהו, אם נשאר עוד ממה שקיבלנו במסדר לארוחת צהרים. כל אחד קיבל מנה יבשה: חתיכת נקניק או פרוסת מרמלדה, זה מין ריבה מיובשת שנתנו לנו כתחליף לארוחה לדרך ועוד ארבע מאות גרם -כחצי לחם שחור. לא תמיד יכולנו להתאפק ולרוב גמרנו לאכול עוד בעליה! הינו תמיד רעבים. אחרי שנחנו קצת התארגנו לירידה. אגב, הירידה לקחה רק פחות משעה, רוב הדרך גלשנו מטה השתמשנו בשקים או באתי החפירה בתור מגלשה ישבנו עליו כשמחזיקים את הידית דחיפה קלה והופ אנחנו דוהרים במדרון במהירות 70-60 קילומטר לשעה לפעמים גם 300 מטר ויותר. היה כמה ירידות כאלה והיינו צריכים מאוד להיזהר בשבילים המפותלים לא להיתקל בעצי היער. מי שניתקל בכל זאת נשאר עם רגל נפוחה או ראש שבור, או בכל מקרה חטף מכה רצינית אחרת. במשך הזמן פיתחנו חושים כדי להיזהר, אחרי כמה ירידות התחלתי לגלוש גם בעמידה וכדי לחסוך בסוליית הנעלים גילפתי מחתיכת עץ צורת מגלשיים וקשרתי לרגליים בירידה וזה עבד די טוב. זכור לי באחת העליות בימים הראשונים של פברואר איזה אסון נורא קרה לנו, אחרי מסדר הבוקר נתנו להעלות חלקים של צריפים שהיו מרופדים בתערובת של שבבי עצים עם מלט ושימשו כבטנה לבידוד הקור!

לצריפים אלו היו מבנה משושה - שישה קירות היו לצריף מגורים ל - 12 חיילים. לכל קיר היו דרושים ארבעה חבר´ה כדי להעלות על פסגת ההר. היו עוד שישה משולשים לכיסויו של הגג ושישה לוחות לרצפה. כל חלק משולש סחבו שני חבר´ה, סך הכל 48 סבלים היו דרושים לצריף שלם ועוד שניים סחבו תנור הסקה לצריף וארובה.

סערת שלג על ההר

הסתדרנו בשורה עם חלקי הצריף וקיבלנו פקודה לנוע ולעלות לפסגת ההר. דבר זה לא היה כל כך פשוט, היו מקומות שהיה רק שביל צר שהספיק רק לאיש אחד ולא הספיק לזוגות שסחבו את קירות הצריף. בלית ברירה הוחלט ששני אנשים יסחבו ויתחלפו מדי פעם וזה דרש מאמץ עצום וגרם להאטה בהתקדמות. החבר´ה נפלו ממש מהרגליים ואם זה לא די, גם החיילים שליוו אותנו התנכלו לנו באכזריות ואם מישהו איחר ונשאר בסוף הטור ציוו עליהם להוריד את המשא שסחבו והכריחו אותם לעשות גלגולים בשלג. מזה ודאי לא נהיו יותר חזקים. היינו כמה חברה שחזרנו מראש הטור ועזרנו למאחרים לסחוב. הגענו באיחור רב ליעד אחרי שמסרנו את הצריף לבסיס של משמר הגבול, ואחרי כחצי שעה מנוחה התחלנו לחזור. כאן התחילו הצרות. היינו רעבים ולאף אחד לא נשאר אפילו פרור לחם מהבוקר. זכור לי בחור צעיר אחד שהיה שומר מצוות. החברים הקרובים אליו סיפרו שהוא צם את צום יום הכיפורים שחל באותו יום, ועזב במחנה את המנה שלו שקבלנו לדרך. זה היה ממש כאב לב לראות איך שהוא מתחנן ומבקש תנו לי רק ביס לחם אבל לאף אחד לא נישאר הכל גמרנו עוד בעליה ונוסף לזה התחילה סערת שלג רצינית ורוח קרה וחזקה התחילה נושבת. חשבנו שנוכל לחזור במהירות בדרך שתמיד היינו רגילים לרדת אבל מהר נוכחנו לדעת שעקב כך שהתכסו כל העקבות בשלג הכבד הלכנו סחור סחור בלי למצוא את הדרך בחזרה. נוסף לזה הבחור שצם לא יכל יותר להחזיק מעמד בסופה העזה ובקור החזק. התחלנו לסחוב אותו ומישהו הציע לחזור ולקחת מהבסיס מגלשים וכך לגרור אותו. שני חבר´ה וחייל חזרו אבל לא מצאו יותר את הבסיס בסערה העזה. התחילו לחפש אותנו אבל גם אותנו לא הצליחו למצוא שוב עד שהחייל ירה באוויר. הם היו אולי חמישים מטר מאתנו. בינתיים התעלפו מהקור עוד שני בחורים והגרוע מכל שנהיה חושך ולא ראינו אחד את השני. הינו חייבים לנוע וגם לסחוב את הבחורים שהתעלפו, כדי לא לקפוא. בינתיים התעלפו עוד כמה בחורים ולא ידענו מה לעשות. הם יפטרו תוך זמן קצר מהקור העז. כך נשארו במקום שישה חברה צעירים וטובים. הלכנו כשתפסנו אחד בשני באמצעות או בעזרת מקלות ששברנו מענפי עצים. למזלי היו לי כפפות טובות שקיבלתי בחבילה האחרונה מהבית, ויכולתי לאחוז במקל בלי להרגיש את הקור בידים. התקדמנו לפי אינסטינקט חיפשנו ירידות לא חזקות עד שהגענו לנחל שיורד מההרים. היו בינינו כמה בחורים שגדלו בכפרי הקרפטים שהחליטו לרדת עם הנחל שבודאי מגיע לאיזשהו מקום ישוב. בינתיים גם הפסיקה סופת השלג. הגענו ליער בכוחותינו האחרונים, איזו הקלה, ולשמחתנו הגדולה מזג האויר השתנה. גם השמים התבהרו והירח האיר לנו וסוף סוף יכולנו לראות אחד את השני. התקבצנו במעגל ועשינו מסדר נוכחות מצאנו ששמונה בחורים חסרים לצערנו הגדול, אבל אחרי זמן מה הבחנו בעוד שני בחורים מתקרבים, כשאחד תומך בשני. הבחור התומך סיפר שעם הפסקת הסערה נתקל בחברו שוכב בשלג נתן לו מיד טיפול נמרץ שפשוף עם שלג וכמה בעיטות עד שהתאושש וכך הציל את חייו ועוד בא אליו בטענות למה העיר אותו מחלום כה נעים.

אגב, לי קרה גם כמעט אותו מקרה. ישבתי בשלג, חשבתי לנוח כמה דקות מיד נעצמו העינים והרגשתי הרגשה נעימה, למרות הסערה. למזלי החבר שבא אחרי ניתקל בי והעיר אותי עם בעיטות והסביר שאסור בשום פנים להירדם בקור כזה כי עלולים לא להתעורר יותר. אחרי שנרגענו קצת נסינו אפילו להדליק אש על השלג. אספנו כל פיסת ניר שהיתה לנו בכיסים ונסינו להדליק זרדים שאספנו מהעצים. כשהתחילה האש לבעור נמס השלג מתחתיה והמדורה נכבתה. לצערנו הגדול היו בינינו בחורים שרצו לעודד את רוחנו והתחילו אף לשיר בשבח ליל הירח (שיר ידוע על ליל ירח).

 אחרי מנוחה קצרה המשכנו בירידה עם הנחל. גם זה לא היה כל כך פשוט הינו צריכים לחצות כמה פעמים את הנחל כשאיזה סלע או גזע עץ ענק על גדות הנחל חסם את הדרך ולא יכולנו להמשך ישר אבל בסופו של דבר ראינו מרחוק, בדמדומי השחר, כפר קטן מתחתינו בעמק, שמחתנו לא ידעה גבול וידענו שניצלנו. סוף סוף הגענו לכפר התברר שזה כפר שכן למקום שלנו התושבים היו סלובקים ידידותיים ונתנו לנו משהו לאכול וקצת חלב לשתות כדי להשיב את רוחנו. אחרי שהתאוששנו קצת יצאנו לדרך חזרה לבסיס שלנו. היו עוד שש ק"מ ללכת ובשעה טובה חזרנו בשעה עשר בבוקר. סך הכל נעדרנו עשרים ושמונה שעות במקום 10-11, שעות שהיו רגילים.

כשהגענו קבלנו 24 שעות למנוחה ולמחרת בבוקר הודיע מפקד המחנה שצריך להוריד את גופותיהם של 6 הבחורים שנספו. משמר הגבול כבר מצא אותם והכין אותם על אלונקות להורדה. יצא לי שגם אני הייתי בין 18 הבחורים החזקים כביכול שצריך לבצע את העבודה. הפקודה ניתנה לעלות שוב להר האכזר. הפעם עלינו בלי שום בעיות. משמר הגבול הוביל אותנו עד מקום המצאם. מצאנו את הגופות כשהן ארוזות בבד ברזנט על האלונקות שענפי עצים מתחתן כדי שנוכל לגרור אותם על השלג ביתר קלות. אחד תפס מקדימה ושניים מאחור החזיקו בחבל בירידות. קשה לתאר את ההרגשה לגרור את גופות חברינו אבל זה היה המציאות לצערנו הרב. היתה זו ירידה מייגעת ואיומה והתפלאנו ממש איך יכולנו לעבור את הדרך בלילה ובחושך. לפני יומיים היו מלא מכשולים בדרך, מדרונות בגובה שני מטר, סלעים ועצים חסמו את המעבר והיינו צריכים לחצות את הנחל כמה פעמים בדרכנו למטה. עוד מזל שהיו אבני נחל גדולים בתוך מי הנחל ויכולנו לדלג עליהן לצד השני. בסופו של דבר הגענו למטה עם גופות החללים. כמה בחורים יצאו לחפש מקום קבורה והתחילו לחפור את הקברים באדמה הקפואה. אחרי שגמרו קברנו אותם לפי מנהג יהודי, אמרו הספד וקדיש עליהם וחזרנו עצובים ובוכים לבסיס. אגב, מפקד המחנה התחשב במצב ואישר לנו חצי יום חופש מהעבודה.